חוק יסוד: חופש העיסוק

חוק יסוד: חופש העיסוק מגן על זכותו של אדם לעבוד בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. חופש העיסוק כאן משמעו היכולת לעסוק בעבודה שבחרו ללא הגבלות מיותרות. לפי פרשנות בתי המשפט ולפי פרוטוקולים של ועדת החוקה, חוקי היסוד קיבלו מעמד על־חוקי. משמע, בתי המשפט יכולים להכריז על בטלותו של חוק שסותר את חוקי היסוד.

החוק נחקק לראשונה ב-3 במרץ 1992. נוסח החוק המקורי קבע תקופת "שמירת דינים" של שנתיים, שבה חוקים שסותרים את חוק היסוד נשמרו בזמם. בתוך כשנה הועלו חששות שמערכות רגולציה לא עמדו בדרישות החוק. לכן מינה שר המשפטים צוות משפטנים לבדוק את המצב. בעקבות ממצאיו הוצע לשנות את הנוסח, למחוק את הדרישה שההגבלה תהיה "לטובת הכלל" ולהוסיף את הדרישה שהיא תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש", כדי להתאים לנוסח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ב-22 באוקטובר 1993 פסקו בתי המשפט שמניעת יבוא בשר לא־כשר אינה עומדת במגבלות החוק. פסק הדין הזה יצר משבר פוליטי. המשנה לנשיא אהרן ברק הציע להוסיף לחוק את "פסקת ההתגברות". במרץ 1994 נחקקה גרסה חדשה של חוק היסוד, ובנוסח הושתלו עקרונות יסוד והתאמות לנוסחים של חוקי היסוד האחרים. בשנת 1994 נחקק חוק ייבוא בשר קפוא, שאחר כך שונה לשם "חוק בשר ומוצריו" וקבע שאסור לייבא בשר בלי תעודת כשרות. סעיף בחוק זה השתמש ביכולת שניתנה לפי פסקת ההתגברות.

בשנים הבאות נמתחה תקופת שמירת הדינים: ב-1996 הורחבה משנתיים לארבע שנים, וב-1998 נתקן החוק כדי להאריך פטורים מסוימים עד 2002.

נוסח החוק כולל ניסוחים שפרשם בתי המשפט כחיזוק למעמדו העל־חוקי. "פסקת ההגבלה" קובעת שאפשר לפגוע בחופש העיסוק רק בחוק התואם ערכי המדינה, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. החוק קובע שגם תקנות שעת חירום אינן יכולות לשנות חוק יסוד זה. בנוסף הוחלט שעל שינוי בחוק יסוד יידרש רוב של 61 חברי כנסת.

"פסקת ההתגברות" מאפשרת לכנסת לחוקק חוק שנוגד את חוק היסוד, אם הדבר נאמר במפורש בחוק ההוא והוא אושר ברוב חברי הכנסת. אך תוקפו של חוק כזה מוגבל בזמן, בדרך כלל לארבע שנים.

הסעיף המרכזי קובע: "כל אזרח או תושב זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". בית המשפט העליון פירש את הזכות גם כהגנה מפני אמצעים מעשיים שמגבילים את הזכות בתוך המסגרת המקצועית. כך למשל נקבע שפגיעה בחופש העיסוק עשויה להיות גם מדיניות שמונעת קבלת תוצרי עיסוק מאנשים ללא הכשרה מתאימה, או דרישה לרישיון מסוים כדי לעבוד בתחום.

החוק מפרט שלושה תנאים להגבלת חופש העיסוק: ההגבלה צריכה להיות קבועה בחוק של הכנסת, לתכלית ראויה, ובהיקף שאינו עולה על הנדרש. חוקים רבים שמגבילים עיסוק עושים זאת כעומדים בתנאים אלה, למשל באמצעות רישוי מקצועי. לעיתים נדרשה הכנסת לחוקק חקיקה מפורשת כדי להצדיק הגבלות קיימות.

נושאים רבים הובאו בפני בתי המשפט בטענה של פגיעה בחופש העיסוק. חוק יסוד חופש העיסוק שימש בסיס לפסיקות שונות שמחוייבות לרשויות ציבוריות. עם זאת, לא בכל מקרה נטלה בג"ץ את הטענה, לדוגמה, בקשה לאסור על רופא עובד מדינה לתת חוות דעת בתביעה נגד המדינה נדחתה.

חוק יסוד: חופש העיסוק מגן על הזכות לעבוד במה שאדם בוחר. חופש העיסוק כאן אומר: אפשר לעבוד במה שבחרת בלי חסמים מיותרים.

החוק נכנס לראשונה ב-1992. בתחילה קבעו תקופת הגנה קצרה לחוקים ישנים. בעקבות פסק דין נגד איסור יבוא בשר לא־כשר, הוסיפו לחוק ב-1994 חוק חדש. לשם החוק הוסיפו גם אפשרות מיוחדת שהכנסת תעביר חוק שסותר את חוק היסוד, אבל רק לזמן מוגבל. חוק בשר ומוצריו מ-1994 קבע שאי אפשר לייבא בשר בלי תעודת כשרות.

החוק נחשב חשוב מאד. בתי המשפט פירשו אותו כעל־חוקי. "פסקת ההגבלה" אומרת שאפשר להגביל את החופש רק בחוק, לתכלית טובה, ובמידה הנחוצה בלבד. "פסקת ההתגברות" מאפשרת לכנסת לעבור על החוק הזה לתקופה קצרה.

החוק קובע שכל אזרח ותושב יכול לעסוק בכל מקצוע. בתי המשפט אמרו שזה גם כולל פעולה חופשית בעבודה שבחרו. למשל, דרישה לרישיון יכולה להיות הגבלה. כדי להגביל את החופש צריך חוק של הכנסת, מטרה ראויה, ומידה שאינה עולה על הנדרש.

הרבה מקרים הובאו לבית המשפט בטענה שהחוק הופרה. יש פסקי דין שחיזקו את זכויות העוסקים. יש גם מקרים שבהם בבג"ץ דחו את הטענה.