"תקנות שעת חירום" הן תקנות (כלומר חקיקת משנה שאינה מצריכה אישור הכנסת) שממשלה יכולה להוציא בזמן חירום. הן נועדו להגן על המדינה, על ביטחון הציבור ועל אספקה ושירותים חיוניים. אם לא ניתן לכנס את הממשלה, ראש הממשלה רשאי להוציא תקנות כאלה. תוקפן מוגבל בדרך כלל ל־שלושה חודשים.
הרעיון התחיל עוד בתקופת המנדט עם "תקנות ההגנה" מ־1945. אחרי הקמת המדינה הסמכות ניתנה בחוקי יסוד ובחקיקה פנימית, ומצב חירום הוכרר מהר יחסית לאחר הקמת המדינה.
בדרך כלל התקנות משמשות בזמן מלחמה כוללת או כאשר יש צורך ביכולת שאינה קיימת בחקיקה הרגילה של הכנסת. מדינות נוהגות להכין מראש "תקנות מגירה" שיכולות להיכנס לפעולה במהירות. בשנות המדינה המוקדמות היו שימושים רבים במישור הביטחוני. בתקופות מאוחרות יותר השימוש הביטחוני ירד, אך היו שימושים כלכליים נרחבים בשנים 1974, 1985, וכן שימוש ב"צו ריתוק" (צו שמחייב עובדים להגיע לעבודה) כדי למנוע שביתות ציבוריות, למשל בשנת 1989 בנגב ובשנים 2010 ו־2017 בוועדה לאנרגיה אטומית.
בשנת 2020, לאחר התפרצות נגיף הקורונה, ממשלת ישראל הוציאה כ־38 תקנות שעת חירום בין 15 במרץ ל־21 ביוני. תקנות אלה תוקנו 64 פעמים בתקופה זו, מספר שיא שנרשם באותה שנה. התקנות השפיעו על חופש התנועה, פרטיות וחופש העיסוק, ולעתים עוררו חשש לגבי הפרדת הרשויות. עם זאת, רבות מהן הופצו בשקיפות ובאמצעי תקשורת שונים, כולל וידאו ואינפוגרפיקה. חלק גדול מההגבלות הופסק לאחר חקיקת חוק הקורונה, שאפשר חלק מהסמכויות אך גם קבע מגבלות חדשות.
הבדל מרכזי בין תקנות רגילות לתקנות שעת חירום הוא בהיקף הסמכויות. תקנות רגילות מבוססות על חוק מסוים ואינן יכולות לסתור אותו. לעומת זאת, לפי סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה ניתן בתקנות שעת חירום לשנות חוק באופן זמני או להטיל תשלומים, למעט מקרים אסורים שנקבעו בחוק.
עם זאת יש מגבלות: תקנות שעת חירום לא יכולות למנוע פנייה לערכאות (בתי משפט), לקבוע ענישה בדיעבד או לפגוע בכבוד האדם. בנוסף, כמה מחוקי היסוד, כגון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, מייתרים את האפשרות לשינוים באמצעות תקנות שעת חירום.
בפרשת פריצקי דן בית המשפט העליון בעתירה נגד תקנות אשר קבעו אמצעי זיהוי בבחירות מקומיות. בית המשפט דחה את העתירה ברוב דעות כדי לא לפגוע בזכות ההצבעה, אך הזהיר שהשימוש בתקנות אלה צריך להיות מידתי ומופחת. דעת מיעוט טענה שהממשלה יכלה לפנות לכנסת במקום להשתמש בתקנות.
במרץ 2020 הותקנו תקנות שאיפשרו איכון סלולרי (מעקב מיקום באמצעות טלפון) ללא צו שיפוטי של חולים ומבודדים במטרה לצמצם את התפשטות הקורונה. נגדן הוגשו עתירות לבג"ץ בטענה לפגיעה קשה בזכויות. בג"ץ אפשר את השימוש בתנאי שהכנסת תקים ועדת פיקוח.
תקנות שעת חירום הן כללים מיוחדים שהממשלה מוציאה בזמן קשה. תקנות הן כללים שממשלה מכינה בלי אישור הכנסת. הן נועדו לשמור על המדינה ועל השירותים החשובים.
הרעיון הגיע מתקופות קודמות לפני קום המדינה. אחרי שהמדינה הוקמה נתנו לממשלה כוח כזה. תקנות כאלה יוצאות במיוחד בזמן מלחמה. לפעמים כותבים אותן מראש, כדי להפעילן מהר.
הן שימשו גם במצבים כלכליים בשנים 1974, 1985. לפעמים הוצאו צוים ששומרים על עובדים במקומות חיוניים, כמו ב־1989 במכון בנגב. בשנים 2010 ו־2017 השתמשו בהן בעבודות של הוועדה לאנרגיה אטומית.
ב־2020, בגלל נגיף הקורונה, הוציאו הרבה תקנות בין 15 במרץ ל־21 ביוני. היו 38 תקנות ותיקונו אותן 64 פעמים. חלק מהתקנות פגעו בזכויות כמו חופש התנועה והפרטיות. בסוף חוקקו חוק בשם "חוק הקורונה" ושינו את הכללים.
תקנות רגילות מבוססות על חוק מסוים. תקנות רגילות לא יכולות לשנות חוק. תקנות שעת חירום כן יכולות לשנות חוק באופן זמני. אך הן לא יכולות למנוע הליכה לבית משפט. הן גם לא יכולות להעניש אנשים בדיעבד או לפגוע בכבוד האדם. בדרך כלל הן קצרות, עד שלושה חודשים.
כששאלו את בית המשפט על תקנות לבחירות, השופטים אמרו שאסור להשתמש בכלי הזה בלי לחשוב היטב. הם קיבלו את התקנות כדי שאנשים יוכלו להביע את דעתם בבחירות. אבל ביקשו שמשתמשים בהם במידה ולא לרוב.
במרץ 2020 הותקנו תקנות שאיפשרו איתור טלפוני של חולים בקורונה. היו עתירות לבג"ץ שהגינו על הפרטיות. בג"ץ אפשר את המעקב רק אם תהיה פיקוח של הכנסת.
תגובות גולשים