חוקי נירנברג היו סדרת חוקים גזעיים שהונהגו בגרמניה הנאצית ב‑1935 כדי להגדיר מי נחשב "אזרח הרייך" ומי לא. הם נוסחו בזמן כנס המפלגה בנירנברג והיוו בסיס משפטי למדיניות האנטישמית של המשטר.
לאחר עליית היטלר לשלטון ב‑1933 החלה רדיפה שיטתית של יהודים. אנטישמיות (שנאה ליהודים) כבר הייתה חלק מרכזי מהרעיונות של הנאצים. הגסטפו (המשטרה החשאית) וגורמים ממשלתיים דרשו כללים ברורים כדי למנוע סכסוכים בין פעילי המפלגה לפקידים. באביב‑1935 התקיימו תקיפות ואלימות נגד יהודים על‑ידי אנשי ה‑SA (ארגון פרמיליטנטי תומך הנאצים), והוחלט לחוקק חוקים רשמיים כדי לייצר מסגרת משפטית.
כדי להכין את החוקים, הוטלה המשימה על ברנהארד לוזנר ומומחים נוספים, והנוסח הסופי נבחר ב־14, 15 בספטמבר 1935. היטלר ניצל את נאומו בכנס לנושא זה במקום נושאים דיפלומטיים אחרים.
ב־15 בספטמבר 1935 התכנס הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) באופן יוצא דופן בנירנברג. היטלר הציג שם את הטיעונים נגד היהודים ודרש חקיקה שתפתור את ה"בעיה" בעיניו. גרינג קרא לגרעין החוקים וגרינג עצמו שולל או שולב בתהליך במידה מוגבלת.
חוקי נירנברג כללו שלושה חוקים מרכזיים: חוק הדגל, חוק אזרחות הרייך, והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני. הם קבעו מי יקבל אזרחות מלאה, ומנעו נישואים ויחסי מין בין יהודים לבין מי שנתפס כ"בעל דם גרמני".
החוק קבע שאזרח הרייך הוא מי שיש לו "דם גרמני" או קרוב לו, שיוכיח נאמנות למדינה. אזרחות מלאה והזכויות הפוליטיות הוגבלו לאותה קבוצה. שרי המשטר היו אחראים לפרטי היישום.
החוק אסר נישואים ויחסים מחוץ לנישואים בין יהודים לבין בעלי דם גרמני. הוא אסר גם על יהודים להניף את דגל הרייך, ואז התיר להם להראות סמלים יהודיים תחת הגנה מדינית. העבירה עוּנשה בכלא או בקנסות.
ב־14 בנובמבר 1935 נקבע רשמית שיהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. הוגדרה שיטה לזהות מי יהודי: מי שמוצאו משלושה סבים יהודים או מי שהוא בן תערובת תחת כללים מסוימים. החוק קבע גם מי נחשב ליהודי לפי השתייכות לקהילה, נישואים או הולדה מיחסים אסורים.
החוקים דרשו רישום מדוקדק של אילן היוחסין, כולל נתונים כמו תאריכי לידה, מקום מגורים ומקצוע, עם אישור פקידים וסמל העיט של הרייך.
החוקים התבססו על תאוריה פסבדו‑מדעית (מדע מדומה) שהצדיקה הפליה. הם הסרו מעמד משפטי וחברתי מהיהודים והפכו אותם לנתינים חסרי זכויות פוליטיות וחקיקתיות. זו הייתה נקודת מפנה שבה גזענות הפכה לחוק מדינה.
מערכת המשפט נאלצה לפרש מונחים כמו "יחסי מין" כדי להפעיל את החוקים. בקרב ההנהגה הנאצית, החקיקה חיזקה את מעמדו של גבלס והעמיקה קונפליקטים פנימיים עם גופים אחרים.
בעקבות החוקים נפגעו זכויותיהם של יהודים גרמנים במישורים רבים. רבים מהם ראו בחוקים הפרדה רשמית והרגישו הקלה מסוימת מסיום אי‑ודאות, אם כי המשמעות בפועל הייתה הפיכה למיעוט מושפע ונטול הגנה חוקית.
חוקי נירנברג היו חוקים שהתקבלו בגרמניה בשנת 1935. הם קבעו מי נחשב לאזרח מלא ומי לא.
כשהנאצים עלו לשלטון ב‑1933 הם כבר שנאו יהודים. אנטישמיות פירושה שנאה כלפי יהודים. פעילים נאצים תקפו והיה צורך בחוקים רשמיים.
ב־15 בספטמבר 1935 התכנס הפרלמנט בעיר נירנברג. היטלר דיבר על היהודים והציג חוקים חדשים.
החוקים העיקריים היו: חוק הדגל, חוק אזרחות הרייך, והחוק להגנת הדם והכבוד.
החוק אמר שאזרח הוא מי שיש לו "דם גרמני". יהודים לא יוכלו להיות אזרחים עם זכויות פוליטיות.
נישואים ויחסים בין יהודים לבין אנשים "גרמנים" נאסרו. גם הצגת דגל הרייך הוכרזה אסורה ליהודים.
נקבע מי נחשב ליהודי לפי מוצא משפחתי. החוק דרש רישום מדויק של אבות וסבים.
החוקים הפכו הפליה לשם חוק. יהודים הפכו לנתינים בלי זכויות מלאות. המערכת המשפטית נאלצה לפרש את החוקים. החקיקה שינתה את החיים של יהודים בגרמניה והפכה את ההפליה למוסד רשמי.
תגובות גולשים