חיזור

חיזור (ניסיון של פרט למשוך פרט מהמין השני כדי להזדווג) הוא חלק חשוב בהתנהגות הרבייה של חיות רבות. בדרך כלל הזכר מנסה להרשים את הנקבה כדי לשכנעה להזדווג.

טכניקות החיזור שונות מאוד בין המינים. חלק מהן חזותיות: ריקוד סביב הנקבה, חשיפת נוצות צבעוניות או מופעי תעופה. אחרים מבוססים על קול, כמו שירה של ציפורים. יש גם אותות כימיים: פרומון (אות כימי) שמושך זכרים למרחקים גדולים.

התהליך כולל כמה שלבים: קודם צריך למצוא בן-זוג אפשרי. לאחר מכן צריך לוודא התאמה, שני פרטים צריכים להיות מזוויגים שונים (זכר ונקבה) ושייכים לאותו המין. בסוף אחד מהם, בדרך כלל הזכר, מבצע מצג כדי להשיג את הסכמת השני. גם תיאום הזמנים חשוב, שניהם צריכים להיות מוכנים להזדווג.

במינים מסוימים האיתור פשוט. כאשר יש מעט מינים באזור, מספיק אות כימי קטן. אצל חרקים מסוימים האותות הכימיים חזקים מאוד. למשל, נקבת פרפר טוואי המשי משחררת פרומון שהזכרים מרגישים ממרחק של כ־11 קילומטרים.

אצל ציפורים רבות החיזור נשמע בקול: זכרים חוזרים מהנדידה מוקדם, מסמנים טריטוריה (שטח שאותו הם שומרים) ומשמיעים שירים כדי להרשים נקבות. גם חרקים, דו-חיים, יונקים ואפילו כמה דגים משתמשים בקול. דוגמה יוצאת דופן היא שירת הלווייתן של לווייתן גדול-הסנפיר: שירים מורכבים שיכולים להימשך שש עד שלושים דקות ולהישמע למרחקים גדולים.

מצגים חזותיים עובדים רק למרחק קצר, אבל הם נפוצים מינים בעלי חוש ראייה דומיננטי. תצוגות אלה מגבילות סיכון: טורפים עשויים לשמוע, לראות או להריח אותות חיזור ולצוד את המבצעים. למשל, עטלפים צדים צפרדעים לפי קרקי חיזור שלהן. לכן מינים מאזנים בין ססגוניות להסוואה.

כאשר הסביבה עשירה במינים, האותות נעשים מורכבים יותר כדי להבדיל בין המינים. כך נוצר עושר הצבעים בדגים החיים בשוניות. בנוסף נהוג להבדיל בין זכר לנקבה ובין בוגר לצעיר, באמצעות ריחות, קולות או סימנים חיצוניים. דוגמה קטנה: אצל תוכון הזיהוי בין המינים נעשה לפי צבע נקודה קטנה מעל המקור, שנקראת דונגית.

במינים רבים חלק מהחיזור כולל תחרויות בין זכרים. ההתגוששיות יכולה להיות טקסית בלבד, לגרום לפציעות, ואפילו להסתיים במוות. השאלה מדוע הזכר בדרך כלל ססגוני ופעיל בחיזור קשורה לכך שהנקבה נושאת אחריות גדולה יותר להמשך המין. לכן הנקבה נוטה להיות פחות בולטת כדי לא למשוך טורפים ולשמור על הצאצאים.

הצבעים החזקים וההופעה הבולטת של זכר מצביעים לעיתים על בריאותו. הנקבה בוחרת זכר בריא, וכך תכונות מושכות יכולות לעבור לצאצאים. דוגמה ברורה היא הטווס: זכר עם זנב גדול וססגוני גדול יותר סיכויו להצליח ולהעביר את זרעו. בקרב מינים קיימים הבדלים רבים בשלבי החיזור; אצל חלקם הזכר והנקבה מבצעים שלבים משותפים, אצל אחרים רק אחד מהם פועל.

חיזור זה כשחיה מנסה למצוא בן או בת זוג כדי להמליט צאצאים. בדרך כלל הזכר מנסה להרשים את הנקבה.

זכרים מראים תצוגות שונות. הם מרקדים, פותחים נוצות צבעוניות, או שרים. יש חיות ששולחות ריח מיוחד, שנקרא פרומון (בושם כימי), כדי לקרוא לזכרים.

נקבת פרפר טוואי יכולה לשלוח פרומון שהזכרים מריחים אפילו מ־11 קילומטרים. לווייתנים שרים שירים ארוכים, שאפשר לשמוע רחוק במים.

תצוגות צבע ועיטורים עובדות למרחק קצר. אבל הן מסכנות כי טורפים יכולים לראות או לשמוע אותן. לכן החיות צריכות לבחור בין להיות בולטות ובין להסתיר עצמן.

לפעמים זכרים נלחמים על הזכות להזדווג. הקרבות יכולים להיות קטנים וטקסיים או חזקים יותר. הנקבה בוחרת בדרך כלל זכר בריא.

דוגמה ידועה היא הטווס. זכר עם זנב גדול וצבעוני מושך יותר נקבות. יש גם ציפורים שנשארות בזוג כל חייהן ויוצרות קשר מונוגמי (זוג אחד קבוע).

בדרך כלל החיזור הוא שילוב של ריחות, קולות ומראה. כך החיות מוצאות את בן הזוג המתאים ושומרים על המין שלהם.