חרוב מצוי

חָרוּב מצוי (Ceratonia siliqua) הוא עץ-שיח ירוק־עד ממשפחת הקטניות (Fabaceae). בעבר שויך לתת-משפחה אחרת, ואם כי בעבר נחשב למין יחיד בסוג, התגלה ב-1979, 1980 מין קרוב בהרי עומן בשם Ceratonia oreothauma.

החרוב גדל ארבעה עד עשרה מטרים, עם נוף רחב ועלווה צפופה. הגזע יכול להגיע לעובי גדול אך אינו ישר, ולכן לא מתאים לכריתה של קורות. הענפים וחלק מהגזע נוטים להיות מחוספסים וחומים. העץ יכול לחיות עד כ-200 שנים, אך אינו עמיד לקור חזק.

העלים מורכבים-מנוצים (כלומר עלה אחד מורכב ממספר עלעלים). העלעלים נעים לפי כיוון השמש, והפיוניות (הריונות נימים זעירים בעלים שאחראיות לפתיחה וסגירה) נוטות להיסגר בצוהריים החמים.

עצי חרוב עלולים להידבק בפטריות כמו גנודרמה (Ganoderma) שגורמות לריקבון בגזע, ובפטריות עלים כמו Cercospora ו-Oidium. חיטוי וכיסויים מבוססי נחושת משמשים לטיפול.

הצמיחה הראשונית איטית. עלים חדשים מופיעים באביב, וגדלים כמה חודשים. הפריחה יוצאת דופן: היא מתחילה בסתיו (בעיקר אוקטובר), עץ החרוב היחיד בארץ שפורח אז, והפרי מתבשל באוגוסט-ספטמבר של השנה שאחרי.

התפרחות חד-מיניות (כל פרח זכרי או נקבי). פרחי הזכר רבים וריחם החזק מורגש למרחק. בפרח הזכר יש אבקנים רבים; בפרח הנקבה יש שחלה עם מספר ביציות. משך חיי הצלקת קצר, כמה ימים, ולכן האבקה צריכה להתרחש באותו פרק זמן.

גם פרחי זכר וגם נקבה עוברים חמישה שלבים של גדילה: החל מניצנים אדומים, המשך להפיכה לירוק, הבשלת האבק והצוף, שחרור האבקה ולבסוף שקיעה ונבילה.

האבקה היא משולבת: רוח וחרקים. האבקת חרקים נחלקת להאבקת יום (בעיקר דבורים וזבובים) ולהאבקת לילה (עשים ועינפזים, חרקים שניזונים מטל דבש וצוף). הצוף שפרחים מייצרים הוא פיתיון חזק למאביקים, והריח הפרחוני כולל חומרים כמו לינלול (תרכובת ריחית).

האבקה במערכת זו מסובכת ולעיתים כוללת משיכה של חרקים אוכלי כנימות, כי הפרח מייצר רמזים כימיים שמושכים אותם. כ-6, 10% מהאבקה נעשית ברוח, והשאר בעיקר בידי חרקים.

הפרי הוא תרמיל חום־כהה, ארוך (8, 30 ס"מ), בעל ציפה מתוקה, ציפה היא החלק הבשרני החיצוני של הפרי. הפרי יבש יחסית במים ולכן שמו בעברית קשור למילה "יובש". הפרי מכיל 10, 15 זרעים קשים מאוד. הזרעים עמידים ואף שימשו בעבר יחידת משקל (המקור למילה "קראט", carat). הפרי נפוץ כמזון לבעלי־חיים ואף מתאים לאכילה אנושית לאחר עיבוד (אבקת חרובים, דבש חרובים, גומי תעשייתי).

זרעי החרוב קשים להנבטה בגלל קליפה עבה. אפשר לפרק את ה"תרדמה" שלהם בשחיקה מכנית או השריה במים חמים. שורשי החרוב עמוקים ומסועפים; הם מגיעים לעומקים גדולים כדי למצוא מים, ולכן העץ עמיד ליובש. החרוב אינו מקבע חנקן (לא יוצר קשר עם חיידקי ריזוביום), אך מיקוריזה, פטריות שמסייעות לשורשים, משפרת את עמידותו בבצורת.

שם מדעי: Ceratonia siliqua. השם העממי בעברית: חרוב/חרובה. השם האנגלי carob מגיע דרך שמות עתיקים (עברית/ערבית). המונח הלטיני והמילה היוונית (keras, siliqua) מתייחסים לצורת הפרי כ"קרן" ו"תרמיל".

החרוב גדל בר ובתרבות באגן הים התיכון ובאזורים ים־תיכוניים אחרים בעולם. מוצאו נידון: יש הטוענים מאזור תימן וסודן, אחרים מצביעים על המזרח התיכון. החרוב הובא על ידי יוונים וערבים לאזורים נוספים באירופה וצפון אפריקה.

בישראל גדל החרוב ברוב החוף, בשפלה ובאזורים נמוכים של ההרים, ולעיתים גם בגבהים עד כ-800 מ' במקום מיוחד. בישראל הוכר כערך טבע מוגן (2005) ונקבעו הגבלות על כריתה והעתקה ב-2012 ללא רישיון.

הגידול החקלאי של החרוב ירד במאה ה-20, אך לאחרונה חלה עלייה בביקוש למוצרי חרוב בריאותיים. נטיעות חדשות החלו בשנים האחרונות, והפרי ומוצריו מיועדים למזון, כתחליף סוכר, ולתעשיות מזון וקוסמטיקה. ממרכיבי הזרע מפיקים גאלאקטומאנאן, גלם לתעשיות מזון.

במסורת היהודית הופיע החרוב בסיפורים תורניים ומדרשיים. במקורות יש אזכורים למאכל החרובים של נזירים ולעובדות חברתיות היסטוריות. בימינו מנהגים כמו אכילת חרובים בט"ו בשבט שרדו מסיבות פרקטיות, הפרי נשמר לאורך זמן.

ברפואה העממית משתמשים בחרוב לטיפול בשלשול, בבעיות פה ובכמה תחלואים אחרים. השימושים מסורתיים ולא תמיד מגובים במחקרים קליניים מודרניים.

החרוב הוא עץ ירוק־עד שמקשר לפרי בשם חרוב. שמו המדעי הוא Ceratonia siliqua.

הוא יכול להיות בגובה 4, 10 מטרים. העלים מורכבים ממספר עלעלים קטנים. העץ חי הרבה שנים.

החרוב פורח בסתיו. זה יוצא דופן, כי רוב העצים פורחים באביב. הפרחים זעירים ולפעמים מריחים חזק.
הפרי הוא תרמיל ארוך, חום, ומתוק. בפנים יש זרעים קטנים וקשים.

הפרי נאכל על־ידי בעלי חיים ולעתים גם בני אדם אחרי שעושים ממנו אבקה. מייצרים ממנו דבש חרובים, אבקה למזון וגומי שעוזר לתעשיות. הזרעים שימשו פעם כדי למדוד משקל; מזה גם נוצר השם 'קראט'.

הוא גדל בעיקר סביב הים התיכון. יש לו שורשים עמוקים שמאפשרים לו למצוא מים, לכן הוא לא מפחד מיובש.

לפעמים פטריות פוגעות בעץ וגורמות לריקבון. יש טיפולים חקלאיים שמנסים לעזור לעץ להחלים.

במקורות עתיקים מספרים שאנשים אכלו חרובים במדבר. החרוב נקשר לסיפורים של יוחנן המטביל ומסר העולם את השם "לחם יוחנן".

אנשים השתמשו בעבר בחרוב לעזור בשלשול ובבעיות קלות אחרות. זה שימוש מסורתי.

קצת מילים מסובכות:
- תרמיל: פרי בצורת שק ארוך.
- ציפה: החלק הבשרני המתוק של הפרי.
- זרעים קשים: הזרעים לא נובטים בקלות כי יש להם קליפה קשיחה.