החרם היה מחאה של תושבים אפרו‑אמריקנים במונטגומרי, אלבמה. המטרה הייתה לכפות על רשויות התחבורה להפסיק את מדיניות ההפרדה הגזעית (הפרדה בין לבנים לשחורים). בסופו של דבר, ב-13 בנובמבר 1956, בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בתיק Browder v. Gayle כי הפרדה כזו אינה חוקתית.
הסיבה המיידית לחרם הייתה שסירובה של רוזה פארקס לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן ב-1 בדצמבר 1955. את המעשה אפשר לקשר גם להשראה של קלודט קולוין, שעשתה מעשה דומה קודם לכן. באוטובוסים ישבו לבנים קדימה ושחורים מאחור; כשהמקום הקדמי נגמר, הנהג היה דורש מהשחורים לקום.
א.ד. ניקסון, ראש סניף מקומי של ארגון זכויות אזרח (NAACP), בחר במקום פארקס ובחר גם את מרטין לותר קינג כדובר המאבק. קינג היסס בתחילה, אך קיבל את התפקיד.
החרם נמשך 381 ימים. רבים מהשחורים הפסיקו לנסוע באוטובוס. הם הלכו ברגל, ארגנו הסעות ברכב על ידי מתנדבים, ואפילו השיגו ביטוח לרכבים דרך חברת לוידס של לונדון אחרי שבעלי הביטוח המקומיים ביטלו פוליסות.
מעצרו של קינג עורר מחאה ברחבי המדינה. לאחר פסיקת בית המשפט שונו החוקים המקומיים, ושחורים הורשו לשבת באוטובוסים היכן שרצו.
במונטגומרי היו אוטובוסים שמפרידים בין לבנים לשחורים. פירוש הפרדה: אנשים ישבו בחלקים נפרדים.
ב-1 בדצמבר 1955 רוזה פארקס סירבה לקום מהמושב שלה. היא לא נתנה מקום לאדם לבן. בעקבות זאת עצרו אותה.
הקהילה השחורה ארגנה חרם. חרם פירושו שאנשים לא נוסעים באוטובוס במחאה. החרם נמשך 381 ימים.
במהלך החרם אנשים הלכו ברגל. הם גם נסעו ברכבים של מתנדבים. חברות ביטוח שרפו חלק מהפוליסות, לכן מצאו ביטוח אצל לוידס של לונדון.
מרטין לותר קינג עמד מול המבצע. עצירתו גרמה להמון מחאה בכל ארצות הברית.
לבסוף בית המשפט הכי גבוה בארצות הברית (הבית המשפט העליון) אמר שההפרדה באוטובוסים אסורה. החוק שונה, ואנשים יכלו לשבת איפה שהרצו.
תגובות גולשים