חרס הדרייני

חרס הדרייני בלשון התלמוד הוא שברי כלי חרס שספגו יין. חיילי צבאו של הקיסר אדריאנוס השתמשו בשברים אלה במסעות ארוכים ברחבי האימפריה הרומית, כדי להפיק שוב נוזל בעל טעם יין. החרס נוצר על ידי שבירת כד שהיה בו יין וחלוקת השברים לחיילים. כאשר שברי החרס הושרו במים, נוצר נוזל שטעמו דומה ליין המקורי. הגמרא מציינת שגם לאחר שלוש השריות התקבל עדיין טעם יין.

המשנה והתלמוד מתארים שלבים פשוטים לשימוש בחרס: נטיעת גפנים, אחסון היין בחביות חדשות, שבירת החביות לחרסים, חלוקת השברים לחיילים והשרייתם במים בשעת הצורך. (בהמשך מופיעים פירוש רש"י והבהרות של הרב עדין אבן ישראל.)

ההלכה בפירוש אוסרת את היין שהופק מחרס הדרייני לשם הנאה. אסור אף להשתמש בשברי החרס לצורך יציבות רהיטים, למשל לשים אותם בין רגלי המיטה והרצפה. השולחן ערוך פסק בהתאם למשנה, והיוחס פרשנויות כמו כתב הש"ך שאסור לסמוך עליהם כרעי המיטה.

חרס הדרייני הוא שבר כלי חרס (חתיכת כד) שספג יין. חיילים של הקיסר אדריאנוס לקחו שברים כאלה במסעות. כשמשרים את השברים האלה במים, המים טעמו כמו יין.

השלבים פשוטים: עשו כרם וגידלו ענבים, שמרו יין בחביות חדשות, שברו את החביות לחתיכות חרס, חילקו את החתיכות לחיילים. כשהחיילים רצו לשתות, הם השרו את החתיכות במים וקיבלו נוזל בטעם היין.

התלמוד וההלכה אמרו שזה אסור לשימוש להנאה. אסור גם לשים את השברים תחת רגלי המיטה או להשתמש בהם כדי לייצב שולחן. זו הוראה כדי שלא להנות מהחומר הזה.