חרש, שוטה וקטן

"חרש שוטה וקטן" (ראשי תיבות: חש"ו) הוא מונח הלכתי המתאר שלוש קבוצות שאינן בעלות-דעת מלאה. המעמד שלהם שונה מבחינת חובות במצוות ובדינים אחרים. משמעותו היא שאותם אנשים אינם אחראים בדרך הרגילה למעשיהם, ולכן חל עליהם יחס מיוחד בהלכה.


חרש, לפי המקורות, הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר. אם אדם שומע אך אילם, או מדבר אך אינו שומע, נחשבים אותו אדם כרגיל בעיני הדין. ברוב הדינים חרש מתקרב לדרגת השוטה, אך לעיתים (למשל בדיני ממונות ובדיני אישות) הוא נחשב חשובה יותר. בדורות האחרונים נידונה השאלה האם חרש-אילם שקולט מידע (בראיית המעשה) צריך להיחשב כשקול דעתו קיים, ויש דעות שונות, כולל טענה שהמצב השתנה בגלל יכולת ללמד אנשים אלה כיום.

חרש שוטה וקטן הם שלוש קבוצות בהלכה. חש"ו זו קיצור של המילים האלה יחד. החוקים שלהם שונים כי הם לא תמיד מבינים או לא אחראים למעשיהם.


חרש הוא מי שלא שומע ולא מדבר. אם שומעים אותו או אם הוא מדבר, בודקים אותו כמו אדם רגיל.


שוטה הוא אדם שאינו יכול לחשוב בצלילות. המשנה והגמרא מנסות להגדיר מתי אדם הוא שוטה. ההלכה קובעת שאם רואים שאדם מתנהג בשטות, יש להניח שהוא שוטה עד שיתברר אחרת.


קטן זה ילד שטרם הגיע לבר/בת מצווה. בר מצווה לבנים זה בגיל 13. בנות מצוות בנות 12.


כשמישהו בדרך צריך שמישהו יחזיק לו חפץ בשבת, חכמים מרשים לעתים שמישהו אחר יחזיק אותו. קודם כל יעדיפו נכרי (אדם לא יהודי), אחר כך בעל חיים, ואח"כ חש"ו, שוטה וקטן. יש דיונים אם לתת את החפץ להם לפני כניסת השבת או לתת להם להחזיק בו במהלך השבת.


בנזקי גוף: מי שפגע בחרש, שוטה או קטן חייב לפצותו. אם הם פגעו באחרים, הם בדרך כלל פטורים.

בקניין ומכירה: מהתורה אין להם קניין מלא, אבל חכמים אפשרו עסקאות דרך אפוטרופוס (שומר או מי שמייצג אותם). יש הבדלים בין מכירת מיטלטלין (חפצים ניידים) לבין מכירת קרקעות.

בעדות: חרש ושוטה פסולים לעדות מן התורה. קטן פסול לעדות עד גיל בגרות המתאים; לפי ההלכה במקרים מסוימים נער בן 13 יכול להעיד בענייני חפצים, אבל בענייני קרקעות נדרשים גילאים גבוהים יותר עד שיחשבו בוגרים.