חתים

הַחִתִּים היו עם שמשויך למשפחת השפות ההודו‑אירופיות, קבוצת שפות רחבה. ככל הנראה הם פלשו או נדדו לאסיה הקטנה בסוף המאה ה‑20 לפנה"ס. ממלכתם הגיעה לשיא הדרה בין 1680 ל‑1180 לפנה"ס, ונחשבה לאחת המעצמות של העולם העתיק.

החתים למדו לחשל ברזל, כלומר לעבוד מתכת ברזל, וזה נתן להם יתרון צבאי. סוסים ומרכבות, עגלות מלחמה שמושכות אותן סוסות, היו מרכזיים בצבא שלהם. הם נלחמו, בין היתר, ברעמסס השני במערכה על קדש, באזור לבנון וסוריה של ימינו.

החתים יישבו באסיה הקטנה כבר בין המאות ה‑30 וה‑20 לפנה"ס. הם כינו אזורים מסוימים בשמות כמו "ארץ החתי". הם כבשו חלקים של ממלכת מיתני, והיו בסחר עם האשורים. בשטחים אלה דובר ניב הנשילי, שהיא שפתם של החתים.

מקורותיהם של החתים אינם ודאיים. משערים שהם הגיעו מאיזורים מערב הים השחור או מצפון־מזרח לאנטוליה, ויש הטוענים שהם ילידי אנטוליה. לכל הפחות, שפתם הפכה לשפה חשובה באזור.

המלכים הקדומים שהוזכרו כוללים את פמבה, פיתחנה ואניתה. אניטה כבש את נשש והפך אותה לבירה הראשונה. אחר כך עלה לברנה הראשון שהרחיב את השטחים. לברנה השני העביר את הבירה לחתושה ושיקם אותה. מורשילי הראשון פשט על חלב ובבל, אך נרצח במזימה בחצר.

המאות הבאות היו תקופות של חוסר יציבות עד למלך תלפינו, שקבע חוקי ירושה ויצר סדר פנימי. במחקר נהגו לקרוא לחטיבה של מאות אלה "הממלכה התיכונה", אך כיום היא נחשבת לחלק מהממלכה הקדומה. לקראת סוף המאה ה‑15 לפנה"ס עלה תודחליה הראשון והשיב את הכוח החתי.

תודחליה הראשון (ששלט בסביבות 1430, 1400 לפנה"ס) החזיר לשלטון שטחים רבים במערב טורקיה ובצפון סוריה. אחריו פרצו קשיים פנימיים, ושופילוליומה הראשון תפס את הכתר בכוח והחזיר את הרחבת ההישגים. יורשו, מורשילי השני (1321, 1295 לפנה"ס), עלה לשלטון צעיר ונאלץ להתמודד עם מרידות ואי־יציבות. יורשו, מוותליש השני, ניהל מאבק עם מצרים והלחימה במקרה קדש הסתיימה, כנראה, בניצחון חתי.

בימי חתושילי השלישי השתקעה תקופה קצרה של שקט שאיפשרה שיקום הממלכה. בהמשך לחצים מבחוץ גברו, עד שגויי הים ועמי הכשכה, בערך ב‑1178 לפנה"ס, החריבו את חתושה. האימפריה החתית קרסה.

לאחר הקריסה קמו בצפון סוריה ודרום‑מזרח אנטוליה ערי מדינה עצמאיות שמכונים "ממלכות חתיות חדשות" או "סוריו‑חתיות". הערים החשובות כללו את כרכמיש וקיליקיה. במאות שלאחר מכן נפלו רבות מהן לידי הארמים, ואחר כך נלחמו בהן האשורים. במהלך המאה ה‑8 לפנה"ס חלק גדול מהאזורים סופח לאימפריה האשורית.

החברה החתית התבססה על עקרונות פיאודליים, אדמות נוהלו על ידי אחוזות רחבות. מעמד הצמיתים כלל עובדי אדמה ואמנים שהיו קשורים לאדמה ולבעליה. היו גם בעלי מלאכה שנמצאו במעמד פחות חופשי.

בתי העם היו עץ וצנועים, ובתי האצילים היו רחבים ונוחים יותר. חיל המרכבות היה מרכזי; מרכבות חתיות היו כבדות ולפעמים נשאו עד ארבעה אנשים. הלוחם לצד הנהג נשא חנית ארוכה, ובמרכבה ישבו גם קשתים.

המלך היה כהן־הגדול, שר־הצבא ושופט־העליון. לנשים בחצר הייתה השפעה; לדוגמה, פודוחפה, אשת חתושילי השלישי, הייתה דמות חזקה. נמצאו כ־200 חוקים על לוחות, המעידים על מערכת משפט שהתמתנה עם הזמן. עבירות חמורות כמו כישוף או מרד בפקודת המלך הובילו לעונשי־חומרה. ברוב המקרים העונש היה פיצוי כספי.

מרבית התושבים עבדו בחקלאות. הגידולים העיקריים היו חיטה ושעורה. בלוּ השימוש באבניים מאוחר יותר בהשוואה לאזורים אחרים. החתים היו מומחים בדבש וגידלו בהצלחה בקר וצאן. היין היה חשוב וגן על הכרמים.

כלי המתכת נעשו ברובם מברונזה, אך החתים ידעו גם לעבוד ברזל. כסף הוצא מהרי הטאורוס, אם כי מידת השליטה המלכותית על ההרים אינה ברורה.

סוסים וגידולם היו בעלי חשיבות רבה. בחפירות near חתושה נמצא מדריך מפורט לגידול סוסים שנכתב בנשילי במאה ה‑14 לפנה"ס.

הדת החתית הייתה פוליתאיסטית, הם האמינו בהרבה אלים. לכל אזור היו גם אלים מקומיים. כפועל יוצא של שלטון ווסלי, עמים כבושים שמרו על אלוהיהם ושולבו בפנתיאון החתי. השפעה חורית ניכרת בפולחן.

האלים נתפסו כבעלי תכונות אנושיות. אל הסערה תואר לעיתים כשור. עם הזמן פותחו דמויות אלים ממשיות, ומקדשים כללו קודש־הקדשים. המלך היה כהן עליון והקריב מנחות כדי לשמור על טוהרו של הממלכה ולהרגיע את האלים.

במיתולוגיה יש דפוסים חוזרים, כגון סיפור "קטילת הדרקון" שבו אל הסערה מנצח דרקון רע, וסיפור "האל הנעדר" על האל תלפינו שנעלם והביא רעב, ואז הושב כדי להחזיר את הסדר.

השפה החתית נקראה נשילי. היא שייכת לענף האנטולי של השפות ההודו‑אירופיות. חקר השפה החל בתחילת המאה ה‑20, ובולט בו הבדז'יך הרוזני. בשפה נבלעו מילים חוריות ואכדיות, בעיקר במונחים דתיים. לצד החתית דוברת הייתה גם הלווית; זו נכתבה בכתב ההירוגליפים החתי, שטרם פוענח במלואו. החתית נכתבה בכתב יתדות אכדי (כתב חרות על לוחות חמר). לשפות כמו לוי ולקית יש קשר לשפה החתית ואף עשויות להיות צאצאיות שלה.

הַחִתִּים היו עם עתיק שחי באסיה הקטנה. הם הגיעו בסוף המאה ה‑20 לפנה"ס. ממלכתם גברה בין 1680 ל‑1180 לפנה"ס.

הם ידעו לעבד ברזל. ברזל הוא מתכת חזקה. זה עזר להם בלחימה. הסוסים חשובים להם. הם בנו מרכבות, עגלות מלחמה שנסעו בסוסים.

לפי מסמכים, החתים כבשו מקומות כמו מיתני ובנו מושבות סוחרים. מקורם אינו ברור. ייתכן שעלו מאיזורים צפוניים או היו ילידים לאנטוליה.

מלכים ראשונים היו אניטה ולברנה. לברנה השיב והרחיב שטחים. מורשילי הראשון פשט על ערים מחוץ לאנטוליה. תקופות של שקט והפרות התחילו והסתיימו עד שמלכים חזקים קמו.

תודחליה הראשון החזיר את הכוח החתי במאה ה‑15 לפנה"ס. שופילוליומה הראשון והיורשים הרחיבו את הממלכה. ב‑1178 לפנה"ס שבטים הרסו את החצר; הממלכה קרסה.

אחרי הקריסה קמו ערי מדינה חיתיות בסוריה ובדרום אנטוליה. ערים כמו כרכמיש המשיכו להחזיק תרבות חתית. בהמשך חלקן נפלו לאימפריות אחרות.

החברה הייתה פיאודלית. זה אומר אדמה ושליטה בידי משפחות חזקה. מרבית האנשים עבדו באדמה. היו גם בעלי מלאכה. בתי העם היו פשוטים. בתי האצילים היו גדולים יותר.

המלך היה גם הכהן והשר. לנשים בחצר הייתה השפעה. נמצאו חוקים רבים על לוחות חמר. ברוב המקרים הפושע שילם קנס כספי.

האוכלוסייה עסקה בחקלאות. גידלו חיטה ושעורה. הם גם גידלו דבורים והוציאו דבש. בעלי חיים היו בקר וצאן. היין היה חשוב. החתים השתמשו בעיקר בברונזה, אבל ידעו גם לעבוד ברזל.

סוסים היו חשובים לתנועה ולמלחמה. בחפירות נמצא מדריך מפורט לגידול סוסים מהמאות ה‑14 לפנה"ס.

החתים האמינו בהרבה אלים. לכל מקום היו גם אלים מקומיים. חלק מהאלים הגיעו מהשכנים החוריים והאכדיים. הפולחן כלל קרבנות יומיים וטקסים.

במיתוסים יש סיפורים על אל שנלחם בדרקון, וסיפורים על אל ש"נעלם" ואז חוזר, מה שגורם לשינוי בעונות ולשינוי ביבולים.

שפתם נקראה נשילי. זו שפה עתיקה מהענף האנטולי של השפות ההודו‑אירופיות. החתית נכתבה בכתב יתדות אכדי. לצד זאת דיברו גם לווית, שכתביה ההירוגליפיים עדיין לא פוענחו במלואם.