ב-5, 6 בספטמבר 1972 התקיים טבח במהלך האולימפיאדה במינכן שבגרמניה המערבית. מחבלים מהארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור" (ארגון ששם לו למטרה פגיעה בישראל) חדרו לכפר האולימפי ותפסו בני ערובה ממשלחת ישראלית. אחד-עשר אנשי המשלחת, ספורטאים, מאמנים ושופטים, נרצחו. האירוע זכה לפרסום עולמי קשה כי קרה בזמן משחקים אולימפיים.
בשנות ה‑70 הגבירו ארגוני טרור פלסטיניים את פעולותיהם נגד יעדים ישראליים. לפני מינכן היו חטיפות והתקפות נוספות, כולל חטיפת מטוס סבנה במאי 1972. האווירה הבינלאומית של המלחמה הקרה וסילוקם של ארגוני פת"ח מירדן ("ספטמבר השחור" בידי הפלסטינים) תרמה למתח ולפעילות החמושה.
מארגני המשחקים רצו להראות גרמניה דמוקרטית ושוחרת שלום. הם הימנעו מנוכחות צבא ושוטרים חמושים, והאבטחה בכפר האולימפי הייתה קלושה. למרות ידיעות מודיעיניות על סיכון אפשרי, לא ננקטו אמצעי ביטחון חזקים. מיקום דירת המשלחת הישראלית ליד גדר רשת פשוטה הקל על המחבלים להיכנס.
ישראל שלחה 30 אנשי משלחת: 15 ספורטאים, מאמנים, שופטים ואנשי צוות. בין הבולטים הייתה אסתר רוט‑שחמורוב, אתלטית מצטיינת. רוב הספורטאים כבר סיימו את תחרויותיהם כשהחל המתקפה, ואילו כמה עדיין החזיקו בתוכניות תחרות.
ליל ה‑5 בספטמבר נכנסו שמונה מחבלים לכפר האולימפי, חצו את הגדר והשתלטו על בניין שבו ישבה המשלחת הישראלית. הם השתמשו בנשק שהביאו בתיקים. כמה ספורטאים הצליחו לברוח, אחרים הוכחשו ונלקחו כבני ערובה. מאמן אחד, משה ויינברג, ניסה לעמוד מול המחבלים ונרצח.
המחבלים דרשו שחרור מאסירים. משטרת מינכן ניהלה את המשא ומתן, כי החוק הגרמני מנע התערבות צבאית. לאחר מספר דחיות של מועד האולטימטום, הוסכם להעביר את המחבלים ובני הערובה לשדה תעופה, שם התוכנית הייתה להעבירם לחו"ל. גולדה מאיר סירבה לשחרר אסירים, והמגעים הקשו על פתרון.
בלילה הועברו בני הערובה והמחבלים למסוקים ושם התגלו שלא היו חמישה אחוז אלא שמונה מחבלים. ניסיון החילוץ של המשטרה הגרמנית בשדה התעופה נכשל. חילופי אש פרצו, וגופות החנות נחשפו. בסופו של קרב נהרגו כל תשעת בני הערובה שנשארו בשבי וכן שוטר גרמני, וחלק מהמחבלים נהרגו או נפצעו.
חקירות לאחר מכן הראו כשלים רבים: מידע שגוי על מספר המחבלים, היעדר יחידות מתמחות לחטיפות ולצליפה, היעדר ציוד מתאים ותקשורת לקויה בין הכוחות. צוות שנועד להעמיד פנים דיילים פרש לפני הפעולה. הנגמ"שים והציוד הגיעו באיחור.
הוועד האולימפי הבינלאומי ערך טקס זיכרון וכעבור יום המשיך את התחרויות. הדבר עורר מחלוקת בינלאומית והוביל לדיונים על פרקטיקה מוסרית וספורטיבית.
מסמכים ודיווחים הצביעו על קשרים סודיים בין גורמים גרמניים לבין ראשי ארגוני פלסטינים, כולל נסיונות למנוע תקיפות בגרמניה. תחקירים העלו טענות שבגלל קשרים אלה, החקירה והטיפול האירופיים לא תמיד היו שקופים.
ישראל תקפה בסיסים בחוץ‑לארץ בתגובה מיידית. בהמשך הפעיל המוסד (שירות המודיעין הישראלי) מבצע לרדיפת מבצעי הטבח, מבצע שזכה לשם "זעם האל" וסיכל חלק מהרשימה של המעורבים במשך השנים הבאות. בנוסף נערכו מבצעים צבאיים נוספים כנגד מקומות מחבלים.
הנרצחים הובאו לקבורה בטקסים ממלכתיים. בישראל ובמקומות נוספים הוקמו אנדרטאות ונערכים טקסי זיכרון לאחד‑עשר הנרצחים. עם הזמן נוצרו מסגרות זיכרון באולימפיאדות ובכפרים האולימפיים.
הפיקוח על אירועים בינלאומיים והקמת יחידות ייעודיות ללוחמה בטרור השתנו בעקבות הכישלון במינכן. מדינות מערביות הקימו יחידות מיוחדות והתאמנו לדרכים חדשות לטפל בחטיפות והתקפות דומות. גרמניה אף פתחה ועדה לחקירה מחודשת של האירוע.
ב-5, 6 בספטמבר 1972 קרה אירוע עצוב באולימפיאדת מינכן. אנשים רעים מפלסטין נכנסו לכפר האולימפי ותפסו ספורטאים ישראלים. אחד‑עשר מהישראלים נהרגו.
באותן שנים היו תקופות קשות עם תקיפות נגד ישראל. זה העלה את הסכנה לאירועים בינלאומיים.
הגרמנים רצו שהאולימפיאדה תרגיש שמחה ובטוחה. לכן לא היו שוטרים חמושים בכפר. זה נתן למחבלים אפשרות להיכנס בקלות.
ישראל שלחה 30 אנשים: ספורטאים, מאמנים ושופטים. רובם היו כבר סיימו את התחרויות.
בלילה המחבלים נכנסו לבניין שבו גרו הישראלים. חלק הצליחו לברוח, וחלק נכלאו כחטופים. מאמן אחד נרצח כשניסה לעזור לחבריו.
המשטרה הגרמנית ניסתה לשחרר את החטופים. הם העבירו את החטופים לשדה תעופה בניסיון לפתרון. ניסיון החילוץ נכשל.
בסוף כל החטופים נהרגו. זו הייתה טרגדיה גדולה. מאז הוקמו אנדרטאות ונערכים טקסים לזכרם. באולימפיאדות הבאות יש זיכרון מיוחד לחללים הללו.
ישראל הגיבה בפעולות צבאיות ובפעילות מודיעינית נגד מי שהיה מעורב.
תגובות גולשים