בשנת 1771 נערך קרב שזוהה בשם "טבח עין-דארה", שבו גברו הדרוזים הקייסים על הדרוזים הימנים. בעקבות הקרב היגרו רוב הדרוזים הימנים לאזור הר חוראן בסוריה, שהפך בהדרגה לאזור שבו רוב דרוזי מוחלט. לכן קוראים לאזור מאז ג'בל דרוז (הר הדרוזים, בערבית).
הטבח הזה הביא גם לדלדול האוכלוסייה הדרוזית בדרום הר-לבנון. השטחים שהתרוקנו מאיכרים התמלאו במהגרים שונים, בעיקר נוצרים-מרונים ובקבוצת דרוזים שלא היו משויכים בבירור לפלגים הקייסי או הימני.
המרונים הרבים שהתיישבו שם הפכו לעתים לאיכרים של משפחות דרוזיות חזקות במסגרת יחסי "אדון-צמית", כלומר יחסי אדון ובעל אדמה מול צמית או עובד שמקבל עבודה על אדמה של האדון. היחסים הבין-עדתיים בתקופת בשיר השני (המושל הארוך של ההר) עברו משברים חוזרים, והמהלך הכולל נעשה חד־צדדי: בשיר העדיף מדיניות של "הפרד ומשול", פירוש: לפצל קבוצות כדי לשמור על שליטה.
היסטוריונים מצאו שלבשיר השני היו קשרים עם המרונים, והוא אף זיהה את עצמו כנוצרי-מרוני בפומבי. הוא הוריד את מעמד בית ח'זאן המרוני אך גם העניש ונישל בתי נכבדים דרוזים. בנוסף לכך סילק את בית ג'ונבלאט, אחד מבתי הנכבדים הדרוזיים החשובים, ומדיניות זו עוררה תסכול גם בקרב המרונים וגם בקרב הדרוזים.
המפנה המשמעותי הגיע בשנות השלטון המצרי (1832, 1840), תחת מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא. המצרים תמכו במרונים, ביטלו חלק מהאפליה נגדם והגבירו את כוחם. כשאבראהים פאשא גייס חובה בהר-הלבנון, הדרוזים סירבו והתנגדו; בתגובה כוחותיו פשטו עליהם והפרידו מהם נשק. מרונים רבים לא גויסו בזכות חסות צרפתית.
במהלך המרד הדרוזי הראשון במקומות כמו ג'בל דרוז, מרונים אף סייעו לאבראהים בדיכוי המרד. כשהחיילים המרונים חזרו להר, המרונים החזיקו בנשק והדרוזים לא, מה ששינה את מאזן הכוחות באזור. שינויים אלה אפשרו גם לבטא מרירות חברתית שהצטברה בקרב התושבים.
חרף התקופות של שיתוף פעולה זמני נגד אבראהים פאשא, הקבוצות נידונו להתנתק זו מזו. הקרע הבין-עדתי הלך וגדל, והמתחים נמשכו בעוצמה רבה יותר אחרי האירועים האלה.
לפני כמה זמן היה קרב שנקרא טבח עין-דארה. אחרי הקרב רוב הדרוזים הימנים עברו לג'בל דרוז בסוריה. שם יש היום הרבה דרוזים.
אדמות בדרום הר-לבנון התרוקנו. אנשים חדשים באו להתגורר שם. רוב המהגרים היו מרונים. המרונים עבדו לעתים אצל משפחות דרוזיות חזקות. זה נקרא יחסי "אדון-צמית", הבוס יש לו אדמה והאחר עובד אצלו.
בשלב מסוים שלט באזור אדם בשם בשיר השני. הוא פיצל ושיחק בקבוצות כדי לחזק את שליטתו. אחרי כן באו המצרים בראשות מוחמד עלי ואבראהים פאשא (בשנים 1832, 1840). הם תמכו במרונים.
אבראהים גייס חיילים בכוח. הדרוזים סרבו ולא רצו להתגייס. אז חלק מהם נלקחו ונשקם הוסר. המרונים לא נתפסו בגלל שהייתה להם חסות מצרפת. מרונים מסוימים גם סייעו לדכא מרד דרוזי.
כשחזרו המרונים הביתה הם החזיקו נשק. הדרוזים לא החזיקו נשק ואיבדו קצת מכוחם. זה שינה את יחסי הכוחות וגרם למתחים בין הקבוצות.
תגובות גולשים