טלפון סלולרי

טלפון סלולרי או טלפון נייד הוא מכשיר רדיו דו-כיווני נייד, שיכול לשדר ולקלוט גלי רדיו. רוב הטלפונים עובדים ברשת סלולרית, שבה שטח מחולק לאזורי כיסוי (תאים). כל תחנת בסיס מקשרת את המכשיר לרשת, והטלפון עובר ממרכז תחנה לתחנה תוך כדי תנועה כדי לשמור על שיחה רציפה.

המילה "סלולרי" מגיעה מהמילה cell (תא). הרעיון הוא לחלק את המרחב לתאים משושה, שכל אחד מהם מייצג אזור כיסוי של תחנת בסיס. סידור זה מאפשר כיסוי יעיל ומצמצם את מספר התחנות הדרושות.

הרעיון לטלפון נייד הופיע גם בספרות כבר בשנות ה-30 וה-50. באמצע המאה ה-20 הוצגו טלפונים ניידים לרכב, אך הם היו גדולים ומוגבלים. בשנים ה-70 וה-80 התחילו להתפתח מערכות סלולריות. מרטין קופר ביצע את השיחה הסלולרית הראשונה ב-1973.

המעבר מאנלוג לדיגיטל שיפר את האיכות והנפח, והטלפונים הפכו נפוצים בשנות ה-90. ב-2001 הופיעו מכשירי דור 3 (3G). באמצע העשור ה-2000 התחילו לטפוח המכשירים החכמים, סמארטפונים, שהפכו למחשבים ניידים עם אינטרנט ויישומים. נכון ל-2023 יש ירידה במכירות השנתיות, אך חברות מובילות בשוק הן סמסונג, אפל, שיאומי ואופו.

השירות הבסיסי הוא שיחות טלפון ללא חיבור קווי, דרך שיוך מספר למכשיר. בעבר זוהו מכשירים באמצעות קוד ESN; היום יש שילוב של זיהוי המכשיר (IMEI) וזיהוי המשתמש בעזרת כרטיס סים (SIM), שהוא כרטיס שקובע את חשבון המשתמש.

מעבר לשיחות יש שירותים נוספים: הודעות טקסט (SMS), גלישה באינטרנט, מיקום GPS (מערכת לוויינים שמזהה מיקום), ויישומים רבים. בסמארטפונים משולבים מעבדים חזקים וכרטיסים גרפיים, ולכן הם מבצעים מטלות שמחשבים אישיים עושים.

מחקרים על השפעות הקרינה האלקטרומגנטית מהטלפון נמשכים. יש ממצאים סותרים: חלקם מצביעים על סיכון אפשרי לסרטן, וחלקם לא. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הוסיף את השימוש בטלפון הסלולרי לקבוצת גורמים אפשריים לסרטן ב-2011, אך הראיות אינן חד-משמעיות.

משרד הבריאות ממליץ לפי עקרון הזהירות המונעת להמעיט בשימוש ולהרחיק את המכשיר מהגוף. הקרינה מהטלפון קרובה יותר לרקמות ולכן בדרך כלל חשובה יותר מקרינת אנטנות מרוחקות.

לשימוש בטלפון עשויות להיות השפעות קוגניטיביות (קשב ולמידה), פיזיולוגיות (כאב אגודל משימוש ממושך) ופסיכולוגיות. חלק מההשפעות קשורות לשימוש קצר וחד־פעמי, וחלק לשימוש ממושך.

הטלפון הסלולרי שינה את חיי היום־יום. הוא מטשטש את הגבול בין עבודה לבית, משפר תקשורת בין אנשים מרוחקים, ומקל על תאום פעולות. יחד עם זאת הוא גם יוצר חששות לפרטיות: אפשר לעקוב אחרי שיחות, להקליט או לאתר מיקומים.

יש גם תופעות חברתיות כמו נומופוביה, פחד מניתוק מהמכשיר. שימוש בנייד בזמן נהיגה מוסיף הסחת דעת ועלול לגרום לתאונות. בישראל הקנס על שימוש בסלולרי בנהיגה עמד על 1,000 ש"ח ושמונה נקודות רישוי נכון ל-2022.

חוקית נקרא המכשיר רט"ן, רדיו טלפון נייד. הכינוי המסחרי "פלאפון" הפך לשם גנרי בתחילה. בישראל הפועלות הראשונות היו פלאפון ב-1986, סלקום ב-1994 ופרטנר ב-1998. מאז נוספו מפעילים נוספים. כיום מספר המנויים הסלולאריים גדול ממספר המנויים הקוויים.

ב-2012 הוסרו חלק מהמגבלות על יבוא סמארטפונים. היבוא אפשר שימוש באישור תקינה של האיחוד האירופי או ה-FCC האמריקאי. המהלך הגדיל את מגוון המכשירים הזמינים בשוק.

טלפון סלולרי או טלפון נייד הוא מכשיר שמאפשר שיחות בלי כבל. הוא שולח ומקבל אותות ברדיו. הרשת מחולקת לתאים. כל תא מחובר לתחנת שידור. התחנות עוזרות לשמור על שיחה גם כשמטיילים.

"סלולרי" קשור ל"תא". האזורים מסודרים בצורת משושים. זה עוזר לכסות שטח גדול בלי חורים בכיסוי.

כבר לפני שנים דמיינו טלפונים ניידים. ב-1946 הוצג טלפון לרכב. ב-1973 בוצעה השיחה הסלולרית הראשונה. בסוף המאה ה-20 הטלפונים הפכו זולים ונפוצים. ב-2001 הגיעו טלפונים עם אינטרנט. אחרי כן הגיעו סמארטפונים, מכשירים חכמים שמריצים אפליקציות.

מלבד שיחות יש הודעות טקסט (SMS), גלישה באינטרנט, ושירותי מיקום GPS. כרטיס סים (SIM) הוא כרטיס שמזהה אותך ברשת. המכשירים החכמים יכולים להריץ משחקים ואפליקציות.

מישהו חשש מהקרינה שהטלפון מפיץ. ארגון הבריאות אמר שיכול להיות סיכון קטן, אבל המחקר לא סופי. לכן מיעוט שימוש והחזקת המכשיר מעט רחוק מהגוף נחשבים זהירים.

טלפון עוזר להישאר בקשר עם אנשים רחוקים. הוא גם יכול להסיח בזמן נהיגה. יש אנשים שחשים חרדה כשהטלפון לא איתם, זה נקרא נומופוביה. שימוש רב יכול גם לגרום לכאבים קצרים, כמו כאב באגודל.

בישראל פעלו חברות כמו פלאפון, סלקום ופרטנר. היום יש יותר מנויים סלולריים מאשר קווים קוויים.

ב-2012 הקלו את כללי היבוא. אפשר עכשיו לייבא טלפונים שאושרו באירופה או בארצות הברית. זה הביא יותר דגמים למדפים.