הרבניים (או רבנים) הם יהודים הנוקטים בהלכה שמבוססת על התורה שבעל פה, כלומר על ההסברים והכללים שעברו בעל פה מהמשנה והתלמוד. הכינוי נעשה בולט בעיקר כשהיו קהילות קראיות נפרדות במאות ה-9 עד ה-13. כשהקראים פחתו, רוב היהודים הפכו לרבניים והכינוי הקפא לשימוש מחקרי או פולמוסי.
במחקר משתמשים במונח כדי לתאר את יורשי הפרושים (הפרושים = הזרם שהתפתח בתקופת בית שני). הנהגת הרבניים התגבשה בארץ ישראל ובבבל. ההשפעה שלהם על יהדות דוברת־יוונית במערב הייתה מוגבלת. בתחילת דרכם, במאות השנייה, השלישית, היו הרבניים עדיין קבוצה יחסית קטנה. מעמדם התעצם בהדרגה אחרי חורבן המקדש.
היהדות הרבנית נפוצה בזרם ההלכתי ששילב את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. בין הכתבים המרכזיים שמהם נלמדה ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, ומדרשי הלכה ואגדה. במקביל התקיימו שני מרכזים עיקריים: המרכז הבבלי, עם שתי ישיבותיו הגדולות, והמרכז הארצישראלי.
הקשרים בין הרבניים לקראים (קבוצה שסירבה לקבל את התורה שבעל פה) היו מורכבים. במקומות מסוימים היו חילוקי דעות חריפים, ולעתים הרשות נאלצה להתערב. במצרים היו לעתים יחסים ידידותיים, נישואים משותפים ואפילו סיוע כספי הדדי. עם זאת, ההשקפה הרובצת אצל מנהיגי הרבניים על הקראים הייתה בדרך כלל שלילית; דוגמה בולטת לפולמוס הזה היא רב סעדיה גאון.
המונח "רבניים" מופיע גם בכתבים ספרותיים ופילוסופיים מאוחרים, כמו בחיבורו של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי" מהמאה ה-12, שבו נעשה הבחנה בין קבוצה זו לאחרות בעם ישראל.
הרבניים הם יהודים שעוקבים אחרי ההלכה מהתורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא ההסברים והכללים שעברו מדור לדור, בנוסף לתורה שבכתב.
בימי־עבר היו גם קבוצה אחרת בשם קראים. הקראים סירבו לקבל את התורה שבעל פה. רוב היהודים היו רבניים, והם למדו ספרים חשובים כמו המשנה והתלמוד.
הנהגה רבנית התקיימה בארץ ישראל ובבבל. לפעמים הרבניים והקראים רבו זה עם זה. במקומות אחרים הם חיו ביחד, התחתנו ועזרו זה לזה.
השם "רבניים" מופיע גם בספרים ישנים, למשל ב"הכוזרי" של יהודה הלוי מהמאה ה-12.
תגובות גולשים