יוד

יוד (Iodine) הוא יסוד כימי שסמלו I ומספרו האטומי 53. הוא מינרל קורט חשוב לפעילות תקינה של בלוטת המגן (בלוטת התריס), שמשתמשת ביוד לייצור הורמונים.

מולקולת היוד הנפוצה היא I2, שתי אטומי יוד הקשורים בקשר קוולנטי (קשר שבו שותפים אלקטרונים). היוד שייך לקבוצת ההלוגנים, קבוצת יסודות פעילים כימית. בטמפרטורת החדר הוא מוצק שמתנדף (סובלימציה) ומתקבל מרחף סגול-אפור. מסיסותו במים נמוכה והתמיסה נראית חומה-בהירה. הוא מתמוסס היטב בממסים אורגניים כמו כלורופורם ובפחמן דו-גופרית, ויוצר בהן תמיסות סגולות.

כשיוד בא במגע עם עמילן (סוג של פוליסכריד המצוי בצמחים), הצבע נעשה כחול. תגובה זו משמשת לזהוי יוד גם בריכוזים נמוכים.

היוד נפוץ ברפואה ובצילום. צבעו הטבעי סגול, ומכאן שמו (ביוונית: סגול). החומר שמכונה "יוד רפואי" יכול להיות כתום ונוזלי, בגלל תוספות שונות.

היוד נתגלה ב-1811 על ידי ברנרד קורטואה (Bernard Courtois) במקרה בעבודה על הפקת אשלגן חנקתי מעשבי ים. הגז הסגול שהתעבה הוביל למסקנה שזה יסוד חדש. דגימות נשלחו לחוקרים אחרים, וב-1813 האמפרי דייווי זיהה שהוא דומה לכלור. לאחר מכן התחולל ויכוח מדעי לגבי הזיהוי והגילוי.

יוד טהור אפשר לקבל מתגובות כמו בין אשלגן יודיד (KI) לנחושת גפרתית (CuSO4). למרות שנדיר יחסית בקרום כדור הארץ, אצות ימית מסוגלות לאגור יוד ולהכניסו לשרשרת המזון.

ליוד איזוטופ יציב אחד: 127I. יש מספר איזוטופים רדיואקטיביים חשובים:
- 129I: זמן מחצית חיים ~15.7 מיליון שנה. נוצר בקרינה קוסמית ובתוצרי ביקוע גרעיני. משמש למדידת זיהום רדיואקטיבי.
- 131I: זמן מחצית חיים כ-8 ימים. פוליטתו והקרינה שהוא פולט הופכות אותו שימושי ברפואה להריסת רקמות של בלוטת התריס, אך גם מסוכן במצבי חשיפה חיצוניים.
- 123I ו-125I: משמשים בדימות רפואי של בלוטת התריס; 125I גם לטיפולים מקומיים בקרינה (ברכיתרפיה).
- 128I: יכול לשמש בבדיקות PET (בדיקה להדמיה רפואית), כי הוא פולט פוזיטרון בנוסף לפירוקיו האחרים.

מגע ישיר של העור עם יוד עלול להזיק. אדי היוד מגרים את העיניים והאף. בליעתו עלולה לגרום לחום וכאבי בטן, ובמקרים חמורים אף לסכן חיים.

מחסור ביוד במהלך ההיריון ובגיל הרך עלול לפגוע בהתפתחות המוח ובצמיחה. תוצאות קשות כוללות פיגור שכלי בדרגות שונות, חירשות ובעיות תנועה. מחסור כזה עלול להעלות תמותת תינוקות ולהוריד בממוצע 10, 15 נקודות מ-IQ. זפק (גדילת בלוטת התריס בצוואר) הוא סימן מוכר למחסור.
זפק מאבחנים בבדיקה פיזית ובאולטרסאונד (US), והערכת צריכת היוד נעשית לעתים דרך בדיקות ריכוז יודיד בשתן.
ברמת האוכלוסייה מטפלים במחסור על ידי העשרת מלח שולחן ביוד.

ישראל גובלת בים התיכון ונחשבת יחסית עשירה ביוד, ולכן שיעור הזפק נמוך באופן כללי. עם זאת, נמצאו תקופות ומקומות עם שיעורי זפק גבוהים, כמו בגליל העליון וברמת הגולן, וגם בקרב עולים מקבוצות מסוימות.
מחקרים מודרניים הצביעו על חשש שמשתיית מים מותפלים תורמת למחסור ביוד, והראו עלייה בשימוש בתרופות לבלוטת התריס. סקרי שתן הראו שרמות היוד אצל ילדים ונשים הרות בישראל נמוכות מהמומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי.
משרד הבריאות ממליץ להחליף מלח רגיל במלח מועשר ביוד, אך אין חובת העשרה חוקית. העשרת מלח יכולה להפחית בצורה משמעותית את המקרי מחסור, אם כי לא תגלה את הבעיה לחלוטין.

יוד (I) הוא חומר כימי חשוב לגוף. הבלוטה שצריכה אותו נקראת בלוטת התריס (בלוטה שמייצרת הורמונים).

יוד טבעי מגיע כגוש מוצק. הוא יכול להתנדף וניתן לראותו כצבע סגול-חום. יוד לא מתמוסס טוב במים. כשיוד נוגע בעמילן (עמילן = חומר במזונות כמו תפו"א), הוא הופך לכחול. זו דרך פשוטה לבדוק אם יש יוד.

משתמשים ביוד ברפואה ובצילום. בתרופות ייתכנו תוספים שהופכים את הצבע לכתום.

ב-1811 ברנרד קורטואה גילה את היוד בזמן שעבד עם עשבי ים. הגז הסגול שהופיע הוביל לגילוי היסוד.

אצות הימיות יכולות לאגור יוד. כך הוא נכנס למזון שלנו.

רוב היוד הוא איזוטופ יציב אחד, 127I. יש גם סוגים רדיואקטיביים. חלק מהם משמשים ברפואה. אחד מהם, 131I, יכול לעזור בטיפול בבלוטת התריס. אבל כדאי להיזהר בחשיפה בלתי מבוקרת.

מגע ישיר עם יוד יכול לפגוע בעור. אדי היוד יכולים להגיד לאף ולעיניים לא נעים. בליעה עלולה לגרום לכאב ומחלות.

אם אין מספיק יוד בהריון או בילדות, המוח והגוף עלולים לא להתפתח כראוי. זה יכול לפגוע בלמידה ובגדילה. סימן למחסור הוא זפק (צוואר נפוח בגלל בלוטת התריס).
הדרך הפשוטה לעזור היא מלח מועשר ביוד.

ישראל קרובה לים התיכון ולכן יש כאן לא מעט יוד בטבע. עם זאת, שימוש במי שתייה מותפלים ופחות שימוש במלח מועשר עלולים להוריד את רמות היוד. משרד הבריאות ממליץ להשתמש במלח מועשר ביוד, אך זה לא חובה.