יוון העות'מאנית היא תקופה שבה כמעט כל שטחי יוון המודרנית היו חלק מהאימפריה העות'מאנית. התקופה החלה במאה ה-14 והסתיימה עם תחילת מלחמת העצמאות ב-1821 וביסוס המדינה העצמאית ב-1832. היוונים קראו לתקופה זו Tourkokratia, "השלטון הטורקי".
העות'מאנים חדרו לאירופה בראשית המאה ה-14. לפני כן שלטה באזור האימפריה הביזנטית במשך כ-900 שנים. צלילתם נחלשה אחרי מסע הצלב הרביעי ב-1204 וכיבושי מוסלמים באסיה הקטנה. בשלהי תקופת הביזנטים לא הצליחו לעמוד בפני ההתקדמות העות'מאנית.
העות'מאנים הביסו את הבולגרים ב-1371 ואת הסרבים ב-1389 והתקרבו ליוון. כיבוש האימפריה הביזנטית ארך כמה עשורים; ב-1453 נפל קונסטנטינופול, וב-1458 נכבשה אתונה. עד סוף המאה ה-15 רוב השטחים היו בידיים עות'מאניות. חלקים מסוימים, כמו האיים היוניים, נשארו בשליטת ונציה.
העות'מאנים חילקו את יוון לנפות מנהליות שבכל אחת מהן עמד פחה, מושל כפוף לסולטאן בקונסטנטינופול. חלק מאדמות הועברו לנאמני הסולטאן בשיטת טלאע (פיאודלית). האדמה לא הייתה ברורה לבעלות קבועה ונשאה חובות במקרים רבים.
האיכרים היוונים שמרו על אורח חיים דומה, אם כי לעתים היו כפופים לתנאים קשים. הטורקים בדרך כלל לא חייבו המונים להתאסלם, אך רבים עשו זאת מטעמים כלכליים או חברתיים.
הטורקים תקפו מדי פעם ילדים נוצרים במסגרת מערכת ה"דוושירמה" (מס הילדים). במסגרת זו נבחרו ילדים נוצרים ונשלחו לשרת בצבא או במנהל, והומרו לאסלאם. חלק מהנעדרים הפכו לייניצ'רים, יחידת עילית בצבא העות'מאמי.
היוונים שירו העריכו כי תשלום המס נבצע לעתים על ידי מנהיגות מקומית ודתית יוונית.
המערכת המילית (millet) העניקה אוטונומיה דתית לקהילות הלא-מוסלמיות. הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול מונה כסמכות מרכזית על היוונים בכל האימפריה. הכנסייה שמרה על שפה, חינוך ומוסדות דתיים, אך גם פעלה כפוליס סורבי עבור השלטון העות'מאמי, כי לעתים נדרשה לגבות מיסים ולשמור על סדר בקהילה.
תחילת התקופה הייתה קשה: אובדן אוכלוסייה ופגיעה במסחר. עם זאת, היוונים (ולעתים היהודים) לקחו על עצמם את רוב המסחר בין מזרח למערב. בתקופות מאוחרות יותר ספגו יושבי האיים ושכבות העיר פריחה כלכלית.
התפתחות המעמד הכלכלי הביאה להיווצרות קהילות סוחרים ומושבות יווניות במערב אירופה וברוסיה.
הכיבוש הביא להחלפה והעשרה תרבותית. האסלאם נכנס לאזור והשתרש. הגירה של אלבנים, בולגרים וטורקים שינתה את מרקם האוכלוסייה. השפה היוונית התפצלה לניבים מקומיים וקליטה של מילים טורקיות וסלאביות גדלה.
מרכיבי המוסיקה, הריקוד והבישול היו יוונים ספגו גם השפעות טורקיות. יחד עם זאת, עלייה במעמד הסוחרים והפקידים היוונים הביאה להתרחבות תרבותית ולשימור השפה בידי הכנסייה.
מאה ה-17 ואילך החלה דעיכה של האימפריה העות'מאנית. שחיתות, כישלונות צבאיים והגברה בדיכוי המיעוטים גרמו לאי-יציבות. שינויים בזכויות הקרקע החמירו את מצב הכפריים והובילו להתגברות שוד ורעב.
במקביל המעמד ההשכלתי של הפאנאריוטים (פקידים יוונים בכירים) גדל. מפגש עם רעיונות אירופאיים תרם לפריחת הלאומיות היוונית.
רוסיה נקטה במדיניות הגנה על הנוצרים האורתודוקסים אחרי הסכם קוצ'וק קאינרג'ה ב-1774. זה אפשר לה לטווח השפעה על ענייני הפנים של האימפריה.
מלחמות נפוליון, שליטת צרפת באיים היוניים וגל התעניינות אירופית ביוון העתיקה (פילהלניזם, אהבת יוון) העצימו את הרוח הלאומית והתמיכה האירופית לשחרור יוון.
התעוררות הלאומיות הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-19. ארגונים סודיים כמו "פיליקי טיריה" תכננו מרד. המרד פרץ ב-1821 במקביל במספר אזורים. ההתחלה כללה הצלחות מקומיות אך גם תגובות אלימות עות'מאניות וטבחי נגד אזרחים.
המעורבות הבינלאומית הובילה לקרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827. צי בריטי-צרפתי-רוסי השמיד צי טורקי, מה שהחל את תהליך הכרה בעצמאות יוון. ועידת השלום בלונדון ב-1829 תיכננה את מדינת יוון המודרנית, והכרה רשמית הגיעה ב-1832.
בתקופה שאחרי עצמאות ראשונית, שטחים נוספים צורפו ליוון בהדרגה, במיוחד במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
הקהילה היהודית ביוון השתנתה. היו כשלוש קבוצות עיקריות: רומניוטים (יהודים ותיקים), ספרדים (מגורשי ספרד ופורטוגל), וקהילות איטליות מקארקירה. מדיניות ה"מילט" העניקה ליהודים חופש דתי רב.
סלוניקי הפכה למרכז יהודי חשוב וגדול. יהודים עסקו במסחר, מלאכות ונמלי נמל. במאות ה-18 וה-19 מצב היהודים הידרדר לעתים, בעיקר בזמן מלחמת השחרור, כשחלק מהקהילות סבלו מאלימות ומגלי הגירה.
סלוניקי הייתה הקהילה הבולטת והגדולה. קהילות חשובות נוספות היו בפטרס, לפאנטו, תבאי, וכרתים. קורפו (קרקירה) שמרה קהילה ייחודית עם יסוד רומניוטי ואיטלקי.
יהודים עסקו במלאכות כמו טווייה, אריגה וחייטות. בסלוניקי שלטו היהודים בעבודות הנמל. המסחר היה ענף וגעש בקשרים עם ערי אירופה והמזרח התיכון. יחד עם זאת לא כל הקהילות נהנו משפע; חלק סבלו מעוני ועיסוק מוגבל.
בסיכום: התקופה העות'מאנית שינתה את פני יוון פוליטית, תרבותית וכלכלית. היא גם פתחתה את הדרך לעליית הלאומיות היוונית, שהביאה בסופו של דבר לעצמאות המדינית.
יוון העות'מאנית היא התקופה שבה רוב יוון הייתה תחת שליטה טורקית. זה התחיל במאה ה-14 ונגמר כשהמדינה העצמאית הוקמה ב-1832.
לפני הטורקים שלטו הביזנטים במקום. כשהביזנטים נחלשו, הטורקים נכנסו וכבשו.
ב-1453 נפלה קונסטנטינופול. לאחר מכן נכבשו ערים רבות, כולל אתונה.
הטורקים חילקו את הארץ לנפות. בכל נפה שלט פחה, מושל טורקי. האדמות חולקו לנאמנים של הסולטאן.
האיכרים היו יוונים בדרך כלל. הם שילמו מיסים למדינה ולבעלי האדמות.
היה כלל שנקרא "מילט" (מערכת של אוטונומיה דתית). הפטריארך הוא ראש הכנסייה היוונית. הוא דאג לקהילה היוונית בתוך האימפריה.
היה גם מס שנקרא דוושירמה. זה אומר שמדי פעם לקחו ילדים נוצרים, לימדו אותם והפכו אותם לחלק מהצבא או המנהל.
הרבה יוונים עסקו במסחר ימי. בערים ובאיים ישבו סוחרים עשירים. התרבות היוונית שינתה קצת את עצמה וקיבלה גם השפעות טורקיות.
לאחר כמה מאות שנים האימפריה נחלשה. רעיונות חדשים מאירופה הגיעו ליוונים. יוונים עשו קבוצות סודיות והתחילו לארגן מרד.
ב-1821 פרץ מרד גדול. המעצמות האירופיות נתמכו את היוונים. בצעד חשוב, ב-1827 הציים של בריטניה, צרפת ורוסיה נלחמו נגד הצי הטורקי בנאווארינו וניצחו. ב-1832 הוכרזה יוון כמדינה עצמאית, והנסיך אוטו מונה למלך.
ביוון חיו גם קהילות יהודיות שונות. היו רומניוטים (יהודים ותיקים), ספרדים (מגורשי ספרד), וקהילות איטלקיות. סלוניקי הייתה עיר יהודית גדולה ומשמעותית. יהודים עסקו במסחר, במלאכות ובעבודות נמל.
בסופו של דבר, אחרי שנים רבות של שינוי, יוון קמה כמדינה עצמאית והרבה קהילות בעיר ובכפר עברו תקופות קשות ומשמעותיות.
תגובות גולשים