דוושירמה

הדוושירמה (מילה מטורקית־עות'מאנית שפירושה "איסוף") הייתה שיטת גיוס של האימפריה העות'מאנית.
היא חייבה נוצרים שחיו תחת השלטון להגיש נערים צעירים שהפכו לעבדי הסולטאן - כלומר לרכושו ולשירותו. הנערים הומרו לאסלאם ונחנכו, חלקם שירתו בתפקידים מנהליים וחלקם אומנו כלוחמים.

את הדוושירמה יזם הסולטאן מורט הראשון. הוא ייסד את כוחות הקאפי־קולו ("נערי השער"). השיטה אספה נערים מאזורים שלא היו תחת שלטון מוסלמי (دار אל־חרב) והביאה אותם לאזורים מוסלמיים (دار אל־אסלאם) כדי לחנך אותם בצד הדתי ובצד הצבאי. המטרה הייתה להכשיר עובדים נאמנים לסולטאן, כמפקדים או פקידים בארמון ובצבא.

בעוד שהמגויסים כונו "עבדים", מעמדם היה שונה מהעבדות הטיפוסית. הם היו רכושו של הסולטאן, אך נהנו ממעמד יוקרתי. רבים קיבלו השכלה טובה, הכשרה מקצועית ואף משכורת גבוהה. משפחות רבות ניסו לשלוח את ילדיהן למוסד זה, כי הוא פתח אפשרויות קידום גבוהות, כולל תפקידי ווזירות.

האוספים לקחו בערי הבלקן כ־2.5% מילדי הציבור והעבירו אותם לקבוצות של 100, 200 לאיסטנבול, תחת שמירה. נערך רישום כדי לנסות ולמנוע שחיתות וחטיפות. בתהליך המיון (Çekme - "משיכה") השתתפו האע'א של אנטוליה ושל רומליה, ולעיתים רופא.
אלה שנחשבו נאים נשלחו לחינוך בארמון והיו מועמדים לתפקידים מנהליים. החזקים פיזית הושאלו סמליּתית לאיכרים ועבדו על אדמה כ־7, 8 שנים, כדי לחזקם וללמדם את התרבות העות'מאנית והמוסלמית. הם גם קיבלו חינוך דתי וצבאי. לבסוף רובם הגיעו לצבא והיו לחלק מחיל היניצ'רים (יניצ'רים, חיל הרגלים האלקטיבי של הסולטאן).

ניסו להצדיק את המוסד בטיעונים דתיים וחוקיים. אחד הטיעונים טען שנוצרים בבאלקן התאסלמו בעבר וחזרו לנצרות, ולכן לא נהגו כלפיהם כפי שנהגו בד'ימים (ד'ימים, נתינים לא־מוסלמים שקיבלו הגנה בתמורה למס). לטיעון הזה אין ביסוס היסטורי חזק. הסבר סביר יותר מציע שהעות'מאנים ראו את הסלאבים בבלקן כלוחמניים ומתאימים לשרת בצבא.
חוקית, הגיוס נתמך לעיתים בקאנון, החוק הסולטאני, שלעיתים עבר על החוק השרעי (החוק הדתי).

הבוסנים היו יוצאי דופן: הם היו מוסלמים והציעו את עצמם ואת בניהם למוסד. הם התקבלו ונהנו ממעמד בכוח. בין היתר פעל חיל בוסני שנקרא Bostancı Ocağı, אשר שימש גם לשמירה על סדר באזורי שלטון שונים.

עם התרחבות האימפריה נכללו טריטוריות נוצריות בדאר אל־אסלאם, וכך פחת המקור החוקי לגיוס. כשהכיבושים עצרו, מאגר המגויסים הצטמצם. ניסיונות להביא עבדים ממקומות אחרים לא תחליפו את האיכות והכמות שנחוצה. בנוסף, היניצ'רים עצמם שינו אורח חיים: הם החלו להתחתן, לעסוק בשחיתות ולהעביר עמדות לילדיהם. מוסלמים הצליחו להיכנס לחיל בעזרת שוחד. כל אלה הורידו את הנאמנות והמקצועיות, והביאו לשקיעת המוסד.

הדוושירמה הייתה שיטה בעות'מאנית של קבלת נערים צעירים.
המילה אומרת "איסוף".
הנערים היו נוצריים מהבלקן. לקחו מהם כ־2.5% מהילדים בכל עיר.

סולטאן בשם מורט הראשון התחיל את המנהג.
הם הביאו את הילדים לאיסטנבול כדי ללמד אותם דת ומלאכה.
בארמון קראו לזה קאפי־קולו, כלומר "נערי השער".

הנערים נקראו "עבדי הסולטאן". זה אומר שהם היו שייכים לסולטאן.
אבל הם קיבלו חינוך, עבודה ומשכורת. זה נתן להם מעמד מיוחד.

הילדים הובלו בקבוצות של 100, 200 בשמירה.
מיינו אותם (Çekme - "משיכה").
היפים קיבלו חינוך בארמון. החזקים אומנו כלוחמים.
הרבה מהם הפכו לחלק מהיניצ'רים (צבא מיוחד).

בוסנים היו שונים. הם היו מוסלמים והציעו את בניהם מרצונם.
הם התקבלו והיו נאמנים לסולטאן.

כשהאימפריה הפסיקה לכבוש, פחות ילדים היו זמינים.
ניסו להביא עבדים ממקומות אחרים, אך זה לא עזר.
היניצ'רים התחילו להתחתן ולהתנהג אחרת.
זה הוריד את כוח המערכת והביא לשקיעתה.