יוונית אטית

יוונית אטית היא ניב (צורת דיבור) של היוונית העתיקה. דיברו אותה בעיקר באטיקה, ובעיר אתונה. זהו הניב המתועד ביותר מהתקופה הקלאסית והנלמד בקורסים רבים ליוונית עתיקה.

היוונית שייכת למשפחת השפות ההודו־אירופיות, שכוללת גם את האנגלית. הראיות הכתובות העתיקות ביותר הן בכתב לינאר B, של היוונים המיקנים. כבר אז נראו הבדלים בין צורות מערביות ומזרחיות של היוונית. האטית הייתה חלק מהענף האיוני של היוונית. המונחים "אטית עתיקה" ו"אטית חדשה" מתייחסים לשינויים בשפה בתקופות שונות.
בשלהי המאה ה־4 לפנה"ס החל להחליף את האטית צאצא קרוב בשם קוינה (koiné), שפה פשוטה יותר שהתפשטה ברחבי אימפריית אלכסנדר. אימוץ האטית על ידי השליטים, וראשית התקופה האלכסנדריאנית, עזרו להפיץ את הקוינה.
האטית שימשה באטיקה, באי אוובויה, באיים הקיקלאדיים ובחופים הצפוניים של הים האגאי. הניב האיוני דיברו בחופי אסיה הקטנה. מאוחר יותר למדו את האטית גם במרכזים קלאסיים והרחקם.

החיבורים הקדומים של הומרוס לא נכתבו באטית, אלא באיונית עתיקה. את העלייה של האטית אפשר לקשר לשינויים פוליטיים ואז העוצמה האתונאית. המחזות הגדולים של המאה ה־5 לפנה"ס נכתבו באטית. בין המחזאים הבולטים: אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס והמחזאי הקומי אריסטופאנס. גם אפלטון כתב ביוונית האטית. היסטוריונים חשובים כמו תוקידידס וקסנופון כתבו בעיצומה של התקופה הקלאסית. אריסטו כתב בשלב שבו השפה כבר התקרבה לקוינה. סטודנטים ליוונית עתיקה לומדים בדרך כלל את האטית לפני הקוינה.

האלפבית הקלאסי של האטית כלל 24 אותיות מוכרות. היו בו שבע תנועות עיקריות. האות H סימנה /e/ ארוכה, והאות Ω סימנה /o/ ארוכה. ערכי האותיות Φ ו־Χ הציגו צלילים כמו ph ו‑kh. בעבר שימשה גם האות דיגמא לשם הצליל [w], אך היא נעלמה מאוחר יותר. באיוניה הובחנו עוד הבדלים: הוכנסו Ψ ו־Ξ והבחינו בין אורך תנועות. בשנת 403 לפנה"ס אתונה אימצה רשמית את האלפבית האיוני. אותיות קטנות וסימני הטעמה הופיעו רק בדורות מאוחרים.

יוונית אטית היא צורת דיבור (ניב) של היוונים הקדומים. דיברו אותה בעיקר באתונה.

יש כתובות ישנות בכתב בשם לינאר B. זה כתב של יוון העתיקה. חלק מהצורות הישנות של היוונית היו שונות זו מזו. האטית התפתחה והייתה קשורה לניבים אחרים. אחר כך נולדה קוינה. קוינה היא שפה דומה שהתפשטה בזכות אלכסנדר וממלכותיו.

השירים הישנים של הומרוס לא היו באטית. מאוחר יותר כתבו באתונה מחזות חשובים. בין הכותבים היו סופוקלס ואוריפידס. גם פילוסופים כמו אפלטון דיברו וכתבו באטית.

האלפבית האטי כלל 24 אותיות. חלק מהאותיות סימנו תנועות ארוכות. לפני כן היתה אות שנקראה דיגמא. דיגמא סימנה צליל כמו w, אבל הפסיקה להישמש. אתונה אימצה אלפבית חדש ב־403 לפנה"ס.