יוסף אל-ח'אלדי

יוסף ד'יא א-דין אל-ח'אלדי (1842, 1906) היה פוליטיקאי, איש רוח ובלשן ערבי-עות'מאמי. משפחתו, משפחת ח'אלדי, החזיקה משרות רמות בהלכה ובבתי הדין של ירושלים. אביו, מוחמד עלי אל-ח'אלדי, נשא בתפקיד ניהולי בבית הדין המקומי כ־60 שנה. הוא לא היה חלק ממשפחת חוסייני החזקה, ולעתים שמו לא בולט בנרטיב הפלסטיני הנוכחי. הוא ראה את עצמו פטריוט עות'מאמי, נאמן לאימפריה העות'מאנית (המדינה ששלטה על חלקים גדולים מהמזרח התיכון).

אל-ח'אלדי התחנך במספר בתי־ספר. לפי המסופר, ברח ללמוד בהתחלה ושהה שנתיים במלטה אצל מיסיון. לאחר מכן למד בקונסטנטינופול (איסטנבול) בבית ספר לרפואה וב־Robert College. הוא חזר לירושלים כשנודע לו על מותו של אביו. הניסיון בחו"ל חיזק בו את התחושה שאירופה מהווה אתגר לתרבות האסלאמית. הוא ראה בעיניו את עליונות המדע האירופאי כגורם שמשפיע על עוצמתן הכלכלית והרוחנית של אומות הלבנט.

בשובו יזם פתיחת בית ספר לבנות בירושלים. בשנת 1868 מונה לראש עיריית ירושלים, תפקיד שבו שימש תשע שנים. בתקופה זו חוותה העיר שינויים: גידול אוכלוסייה, צפיפות ובעיות דיור ובריאות. נבנו שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה. באמצע שנות ה־70 הפסיקו לנעול את שערי החומה בלילה. בתקופתו שופרה הדרך ליפו, וסלילתה הושלמה ב־1869. תקופה זו גם ראתה עלייה בבניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות.

ב־1874 הוזמן על ידי ראשיד פאשה לעבוד במשרד התרגום של השער העליון, כלומר משרדי הממשל המרכזיים של האימפריה. שירת כמתרגם חצי שנה, ואז מונה לקונסול עות'מאמי בפותי שעל חוף הים השחור. לאחר סיום התפקיד ביקר באירופה והרצה באוניברסיטת וינה. ב־1875 כתב מכתב למשה מונטיפיורי, שבו שיבח את עבודתו לקידום יהודים בארץ ישראל והציע הקמת בתי ספר מקצועיים ליהודים.

ב־1877 מונתה המועצה העירונית לשלוחו לפרלמנט העות'מאמי באיסטנבול. שם נמנה עם האופוזיציה לסולטאן עבדול חמיד השני. לאחר פיזור הפרלמנט גורש בחזרה לירושלים, וב־1878 חזר להיות ראש העיר. כהונתו הקצרה הופסקה בעקבות אינטריגות פנימיות ואי־תמיכת הקונסולים הזרים במשרתו.

בשנות ה־80 שירת כמושל פרובינציה בכורדיסטן. הוא ערך את המילון הכורדי־ערבי הראשון. ב־1890 עבד כפקיד רשמי בעיירה חצביה בלבנון.

ב־1 במרץ 1899 שלח אל-ח'אלדי מכתב לרב הראשי של צרפת, שבו הכיר בזכויות ההיסטוריות של היהודים, אך התיר שחשש מהתנועה הציונית (תנועה לשיבת היהודים לארץ ישראל). הוא טען שהמוסלמים שומרים כיום על המקומות הקדושים, ושהגשמת התנועה הציונית תדרוש כוח צבאי חזק. המכתב הועבר לתיאודור הרצל. ב־19 במרץ השיב הרצל ושימש בניסיון להראות כי עליית יהודים לא תביא לכוח צבאי חדש ולמלחמה. היסטוריונים רואים את התכתובת הזו כאחד מהרגעים הראשונים שבהם נראו חילוקי הדעות בציבור על השאלה הציונית בארץ.

את שנותיו האחרונות בילה בירושלים ונפטר ב־25 בינואר 1906. בעיתון "השקפה" של אליעזר בן־יהודה פורסמה הודעה על לווייתו, ותואר כאוהב השכלה, מלומד בשפות ומצוין במידות טובות.

יוסף ד'יא א-דין אל-ח'אלדי (1842, 1906) היה איש חשוב בירושלים. משפחתו עבדה בבתי דין דתיים. אביו ניהל את בית־הדין שנים רבות.

הוא למד במלטה ושם למד בבית ספר של נזירים. אחר כך למד באיסטנבול וב־Robert College. הנסיעות לאירופה הפכו אותו לחשוב על איך לשפר את הלבנט.

כשחזר פתח בית ספר לבנות. ב־1868 מונה לראש העיר (ראש העיר = המנהיג של העיר). הוא שיפר דרכים. הדרך ליפו הושלמה ב־1869. בזמן זה החלה בנייה מחוץ לחומות העיר העתיקה.

ב־1874 עבד במשרד תרגום של הממשלה המרכזית. אחר כך היה קונסול (קונסול = נציג המדינה בעיר אחרת) בפותי. ביקר באירופה וגם לימד באוניברסיטה בוינה. הוא כתב מכתב למונטיפיורי וביקש להקים בתי ספר מקצועיים ליהודים.

ב־1877 נשלח לפרלמנט (פרלמנט = מקום שבו נבחרים מדברים על חוקים) באיסטנבול. חזר לירושלים ולתפקיד ראש העיר ב־1878 אך הודח בגלל פוליטיקה. בשנים אחרי כן שימש מושל בפרובינציה כורדית וכתב מילון כורדי־ערבי. ב־1890 עבד בחצביה שבלבנון.

ב־1899 כתב אל־ח'אלדי מכתב שבו אמר שהוא מכיר בזכויות ההיסטוריות של היהודים. יחד עם זאת הוא חשש מפעילות התנועה הציונית (ציונות = רעיון של הוספת יהודים לארץ ישראל). הוא ציין שהמקומות הקדושים נמצאים בידיהם של המוסלמים כעת. המכתב הגיע להרצל, והרצל השיב.

הוא מת בירושלים ב־25 בינואר 1906. בעיתון של אליעזר בן־יהודה כתבו עליו שהוא אוהב לימוד ושפה, והיה אדם נבון וטוב.