יוסף חיים ברנר (11.9.1881, 2.5.1921) היה אחד מפורצי הדרך של הספרות העברית המודרנית. הוא כתב סיפורים, מאמרים, תרגם ספרים גדולים והיה דמות ציבורית חשובה. שמו נקשר בביקורת נוקבת של החברה ובאימרות כמו "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה".
ברנר נולד בעיירה נובי מליני שבאוקראינה במשפחה ענייה. בילדותו למד בחדר ובישיבות, אך במהרה התחיל לקרוא ספרות חיצונית ולהתנסות בכתיבה. בגיל צעיר כתב הצגת פורים ושם החל לנסות את כוחו כסופר.
בנעוריו עבר בין ערים שונות בלב מזרח אירופה: פוצ'פ, הומל, ביאליסטוק ולבוב. בתקופה זו הצטרף לתנועות פוליטיות, ערך עיתונים כתבי-עת ויצר קשרים עם סופרים אחרים. בלונדון למד את מקצוע הדפוס ויחד עם חברים ערך את כתב העת 'המעורר', ששיחק תפקיד בהתפתחות הספרות העברית החדשה.
ברנר עלה לארץ ישראל בתחילת 1909, כחלק מהעלייה השנייה, גל עלייה של יהודים לארץ. בתחילה ניסה לעבוד בחקלאות בחדרה, אך התברר שזה לא מתאים לו והוא חזר לעיסוק בספרות ובהוראה. בשנים אלה עבד בעיתונים, ערך כתבי-עת ולימד בגימנסיה הרצליה בתל־אביב.
בסוף 1910 פרסם מאמר שגרר סערה ציבורית גדולה, האירוע נקרא "מאורע ברנר". המאמר דחה בצורה חריפה כמה מהאמונות הדתיות, אך גם הציג נאמנות לתרבות יהודית רחבה. הוויכוח נמשך חודשים רבים והשפיע על מעמדו הציבורי.
ברנר תרגם לעברית יצירות חשובות מרוסית ומגרמנית, ביניהן חלק מהקלאסיקות של דוסטויבסקי וטולסטוי. תרגומיו וכתיבתו עזרו להעשיר את השפה והתרבות העברית.
ב-1913 נישא לחיה ברוידא ונולד להם בן, אוּרי ניסן. נישואיו לא האריכו ימים והאישה עזבה עם הילד לברלין. בזמן מלחמת העולם הראשונה קיבל אזרחות עות'מאנית ונשאר בארץ; בשנות המלחמה נדד וחזר ללמד ולכתוב.
ב־1919 ראה רעש אישי כואב: אביו, אחיו ושאר משפחה נרצחו בפוגרום בארצו. בשנים שלאחר מכן המשיך לפעול ספרותית ופובליציסטית ולהיות מעורב בפולמוסים ציבוריים. בחנוכה 1920 טבע את הביטוי "זכות הצעקה" במהלך ועידה של עובדים.
ב־2 במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות תרפ"א, באירוע שהחל בהלוויה בבית הקברות המוסלמי ליד מקום מגוריו ביפו. יחד איתו נרצחו אנשים נוספים, וגופות חלקם הוצגו בפומבי. מותו הטרגי חיזק את ההילה הציבורית סביב דמותו.
ישנן הנצחות רבות לשמו: קיבוץ גבעת ברנר ותיכון אזורי בשם ברנר. רחובות בערים רבות נקראו על שמו. במקום הירצחו הוקם מרכז זיכרון המשמש גם כמשכן פעילות נוער. ב־1996 הונפק בול דואר עם דיוקנו, וב־2021, במלאת מאה שנים למותו, הוקדשה לו סדרת פעילויות וסמינר באקדמיה.
ברנר החל לפרסם בסוף המאה ה־19. יצירתו מוקדשת בדרך כלל לדמות צעירה ונוקבת, שנאבקת בעוני, בדידות ובמשברים אישיים. גיבוריו הם אנשים משכבות מוחלשות, שמתקשים ליצור קשרים בריאים עם החברה ועם נשים. אף על פי שמשוררו השתייכו לחברה היהודית, הם לא חיפשו פתרונות דתיים אלא ניסו להתמודד עם החיים כפי שהם.
סגנונו התאפיין בריאליזם נוקב וברצון להראות אמת אישית וכנה. הוא גם תרגם וסיפק חומר מדעי־פופולרי לעברית. ברנר השפיע על דור של סופרים ומבקרים, ועבודות רבות עליו נכתבו אחרי מותו.
ברנר כתב מאמרים על ספרות, יהדות וארץ ישראל. משנתו הייתה קיומית (אקזיסטנציאליטית, פירוש: התמקדות בשאלות של קיום, חופש ואחריות). הוא סירב לבריחה לאשליות דתיות, אך ראה בתרבות ובכתובים היהודיים מקור חשוב שממנו צריך ללמוד ולדון.
למרות ביקורתו על הדת, העניק כבוד למקורות כמו התנ"ך והתלמוד, וקרא לשינוי בתרבות היהודית כדי שתתאים לעתיד. התפיסה שלו השפיעה על חשיבה חילונית-תרבותית בארץ.
בשנת 2015 יצא הסרט התיעודי "המעורר, י.ח. ברנר", בסדרת "העברים". הסרט שילב ראיונות, אנימציה וקריינות, והוקרן בפסטיבל דוקאביב.
יוסף חיים ברנר (1881, 1921) היה סופר עברי חשוב. הוא כתב סיפורים ומאמרים ותרגם ספרים גדולים לעברית.
ברנר נולד בעיירה קטנה באוקראינה למשפחה ענייה. כשהיה צעיר קרא הרבה וכתב הצגה לפורים. הוא עבר לערים שונות ולמד מעט, ואז התחיל לפרסם ולערוך עיתונים.
ברנר עלה לארץ בשנת 1909 כחלק מקבוצה גדולה של עולים (העלייה השנייה). הוא רצה לעבוד בחצר ובשדה, אבל פרסם וסיפר סיפורים ועבד כמורה בתל־אביב.
בשנת 1910 פרסם מאמר שגרם לוויכוחים רבים. אנשים דיברו על המאמר זמן רב. זה נקרא "מאורע ברנר", אירוע גדול שבו רבים התווכחו על דת ותרבות.
ב־2 במאי 1921 ברנר נרצח בפרעות בתל־אביב־יפו. זו הייתה תקופה קשה שבה התקיפו אנשים אחד את השני. מותו היה עצוב וטרגי.
יש קיבוץ בשם גבעת ברנר. יש גם בתי ספר ורחובות שקראו על שמו. במקום שבו נרצח הוקם מרכז זיכרון.
ברנר כתב סיפורים על אנשים בודדים שמתקשים בחיים. הוא רצה שכולם יסתכלו בעין פתוחה על החיים, ובכל זאת יש בו ביטחון קטן שאפשר להתקדם, הביטוי המוכר שלו הוא "אף על פי כן".
בשנת 2015 יצא סרט על חייו בשם "המעורר, י.ח. ברנר".
תגובות גולשים