יחסי החוץ של ישראל

יחסי החוץ של ישראל הם היחסים הבילטרליים שלה עם מדינות וארגונים בינלאומיים. הסכסוך הישראלי‑ערבי והשאלות על הכרת מדינה משפיעים על יחסי החוץ. חלק מהמדינות לא מכירות בישראל (כ‑28), וחמש מהן מוגדרות אויבות ומצויות במצב מלחמה.

היחסים נעוצים בפעילות התנועה הציונית מול מעצמות, בעיקר בריטניה וארצות הברית. הצהרת בלפור (התחייבות בריטניה לבית לאומי יהודי) והשינויים בעקבות ה״ספר הלבן״ השפיעו על המסלולים הדיפלומטיים של היישוב. קונסוליות מערביות פעלו בארץ כבר במאה ה‑19.

תכנית החלוקה של האו"ם ב־1947 הובילה להקמת מדינת ישראל. בתחילת הדרך חלה נחיתות צבאית ונשק הגיע בין היתר מצ'כוסלובקיה. בריתות וספקי נשק השתנו עם השנים, ומשברי אמברגו הושפעו מהמאבקים באזור.

ניצחונות ומלחמות שינו את תמונת היחסים הבינלאומיים. אחרי 1967 רבים מהמדינות המזרחיות וצרפת קיררו או ניתקו קשרים, בעוד קשריה של ישראל עם ארצות הברית התחזקו. אחרי 1973 מדינות ערב ונשק האוצרות האופציונליות השפיעו על תמיכה בינלאומית בישראל.

התמוטטות הסדר הגושי בסוף שנות ה‑80 והסחר הבינלאומי החלו לשפר קשרים, כולל עם מדינות ממזרח אירופה, אפריקה ואסיה. הסכמי אוסלו בתחילת שנות ה‑90 אפשרו שיפור חלקי עם מדינות ערב. ב־2020 נחתמו הסכמי אברהם, נורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וצפו שינויים אזוריים. עם זאת, מדדי מוניטין בינלאומיים מצביעים על ירידה בתדמית ישראל בעשור האחרון.

צרפת הייתה ידידותית בראשית, אך לאחר 1967 היחסים התקררו. משנות ה‑60 החלה התקרבות מובהקת לארצות הברית, שמהווה את התומכת הבולטת של ישראל וקובעת חלק ניכר בסיוע הביטחוני והדיפלומטי. ברית המועצות הכירה מוקדם, אך היחסים עברו עליות ומורדות, ולימים חודשו עם רוסיה, אם כי קיימות גם ניגודים אינטרסנטים.

ארצות הברית היא בעלת ברית מרכזית. היא מעניקה סיוע ביטחוני רחב ומשתמשת בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון לטובת ישראל לעתים. היחסים מושפעים ממדיניות משותפת ולחצים פוליטיים, ויש בקהילה היהודית בארצות הברית משקל פוליטי משמעותי.

היחסים עם טורקיה, איראן, ירדן ומצרים עברו תהפוכות. שלום עם מצרים וירדן היו נקודות מפנה חשובות. במאה ה‑21 נוצרו קשרים חדשים עם מדינות מפרץ ויש עניין משותף נגד איומים אזוריים, כמו איראן.

אירופה: קשרים כלכליים חזקים עם האיחוד האירופי, אבל גם ביקורת פוליטית. גרמניה, בריטניה והולנד בין המדינות הקרובות. אפריקה: קשרים משתנים исторית; חלק מהמדינות ניתקו ישירות אחרי 1973 וחזרו בקשרים בשנות ה‑80‑90. אסיה: יחסים מסחריים חשובים עם הודו, סין, יפן ודרום קוריאה. אמריקה הלטינית ואוקיאניה מקיימות יחסים ממגוון דרגות, כאשר חלק מהמדינות תומכות בישראל במיוחד באו"ם.

האו"ם מעורב רבות בסכסוך; ישראל זוכה לתמיכה אמריקאית במועצת הביטחון אך סופגת גינויים והחלטות שנויות במחלוקת. היו החלטות קשות בעבר (כמו ההכרה שהציונות היא גזענות שבוטלה מיד לאחר מכן). ישראל חברה ב‑OECD ובארגוני סחר, ומנהלת שורה של הסכמי סחר חופשי.

ישראל חתמה על מספר הסכמי סחר חופשי ומפתחת שיתופי פעולה ביטחוניים בתחומי הסייבר, המודיעין ולוחמה בטרור. שיתוף־פעולה זה מחזק לעתים יחסים דיפלומטיים.

לישראל כ‑100 משלחות דיפלומטיות, כולל כ‑77 שגרירויות ו‑20 קונסוליות. נציגויות אלו מנהלות קשרים מסחריים, תרבותיים וביטחוניים עם מדינות העולם.

הקווים המרכזיים של מדיניות החוץ מושפעים מהסכסוך עם השכנים, הצורך בביטחון, והשאיפה להעמיק קשרים כלכליים וטכנולוגיים ברחבי העולם.

ישראל מנהלת קשרים עם מדינות וארגונים בעולם. חלק מהמדינות חברות וידידותיות. אחרות לא מכירות בה.

לפני שהוקמה המדינה, היהודים שביקשו בית ביישובים קשרו קשרים עם מדינות כמו בריטניה וארצות הברית. בריטניה נתנה הבטחה חשובה שנקראת הצהרת בלפור.

ב־1947 המליצה האו"ם לחלק את הארץ לשתי מדינות. אחרי ההכרזה על עצמאות נולדה מדינת ישראל.

מלחמות בשנות ה‑60 וה‑70 שינו את היחסים בעולם. מלחמות גרמו למדינות להתרחק או להתקרב לישראל. בסוף שנות ה‑70 נחתם שלום עם מצרים. ב־1994 נחתם שלום עם ירדן. ב־2020 כמה מדינות ערביות הסכימו לנהל יחסים עם ישראל בהסכמי אברהם.

ארצות הברית תומכת הרבה בישראל. מדינות אירופה, כמו גרמניה וצרפת, מקיימות קשרים משתנים. עם מדינות רבות באפריקה, אסיה ואוקיאניה יש קשרי מסחר ושיתוף פעולה.

האו"ם (ארגון מדינות בעולם) דן גם בישראל לפעמים. יש גם גופים בינלאומיים שמבקרים או תומכים במדיניות ישראל.

ישראל מייצאת טכנולוגיה וחקלאות. היא משתפת פעולה עם מדינות אחרות בתחום הביטחון וסייבר (תחום של הגנה במחשבים).

= נציגויות

לישראל כ־100 נציגויות בעולם. שגרירות היא משרד של מדינה בארץ אחרת.

בסך הכל, יחסיה של ישראל משתנים עם השנים. הם מושפעים מהסכסוך באזור ומהשאיפה לשתף פעולה מבחינה כלכלית וביטחונית.