"ימי בין המצרים" הם שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין צום תשעה באב. המונח מופיע במגילת איכה, והיא מתארת את ימי הצער אחרי חורבן בית המקדש. במסורת מובא שהתקופה הזו היא "ביומין דעקא", ימי צרה קשים.
התקופה זוכרת מספר אירועים הקשורים לחורבן: פריצת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז וחורבן שני בתי המקדש בתשעה באב. במקורות יש סתירות לגבי התאריך המדויק של החורבן (נזכרים גם ז' באב ו-י' באב), והגמרא מסבירה איך הגיעו לתשעה באב כיום הצום המקובל.
בין המצרים מאופיינים במנהגי אבלות שמחמירים בהדרגה ככל שמתקרבים לתשעה באב. יש איסורים שחלות בשלבים: לא להסתפר, לא לכבס בגדים, לצמצם שמחות ועוד. החמרות שונות בין עדות: אשכנזים רבים נוקשים יותר, בעוד שמזרחים וספרדים נוהגים בחומרה פחותה או מתחילים מאוחר יותר.
במהלך שלושת השבועות אלה נהוגת הזהירות הציבורית, הימנעות מהתנהגויות של שמחה מופרזת. החז"ל דרשו גם לא לצאת יחידים בצהרי יום ולהיזהר מפעולות מסוכנות שנחשבו קשורות לצרות.
"תשעת הימים" הם הימים שמתחילים מראש חודש אב ומסתיימים במוצאי תשעה באב. בחלק מחברות ישראל האיסורים מתחילים מראש חודש אב; באחרות רק מהשבוע שבו חל תשעה באב; ובקבוצות נוספות רק מ-ב' באב. במהלך תשעת הימים נהוגים איסורים מחמירים יותר, כגון איסור על אכילת בשר ושתיית יין אצל חלק מהקהילות, איסור על תספורת וכביסה ועוד.
כשיש "שבוע שחל בו תשעה באב" (כאשר תשעה באב לא חל בראש החודש), התחלת המנהגים היא מהראשון של אותו שבוע. יש חילוקי דעות גם לגבי שנים שבהן הצום נדחה משבת ליום ראשון והאם להחמיר או להקל.
תשעה באב הוא יום הצום המרכזי לזכר חורבן בתי המקדש. זהו יום אבל חמור מאוד, ממנו נמנעים משמחות רבות. בתשעה באב נהוג חמשה עינויים, בדומה ליום כיפור (כלומר הגבלות על אכילה, רחיצה, נעליים וכו'). גם לימוד תורה אסור בדרך כלל, למעט לימוד על נושאי אבלות ועצב. הצום נמשך מהשקיעה ועד צאת הכוכבים למחרת.
יש מסירת מסורת לגבי עשרה באב: במסורת התלמודית מוזכרים אמוראים שצמו גם ביום הזה, אך ההלכה המקובלת היא שכרגע אין צימום שני ימים רצופים בעת הזאת. עם זאת, נהגו להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בעשרה באב; פרטי המנהג משתנים בין עדות.
בשלוש השבתות שבין המצרים קוראים לאחר קריאת התורה שלוש הפטרות המכונות "תלת דפורענותא" (שלוש של פורענות). אלה הפטרות נבואיות שעוסקות בעונש ובחורבן. בשבתות אלו נוהגים טון קריאה ועיבוד מיוחד, ופעמים רבות נאמרים פיוטים ועצבות גם בשבת, למרות שאבלות קשה אסורה בשבת.
המשנה מדברת על איסור כזה בערב תשעה באב בסעודה שמפסיקים לפני הצום. עם השנים הרחיבו קהילות רבות את האיסור לימי בין המצרים או לתשעת הימים; אך יש שונות: חלק מקהילות מונעות גם שתיית יין, אחרות מתמקדות רק בבשר, וחלק נוהגים להקל במקרים מיוחדים (חולים, סעודות מצווה).
יש נוהגים, ובמיוחד בחסידות חב"ד ובקהילות אחרות, לקיים סיומי מסכתות, כלומר לסיים ספרי תלמוד, במהלך תשעת הימים. נימוקים למנהג: להכניס שמחה של מצווה תקינה בימים עצובים, ולהגביה ערכים של אהבת רעים כנגד שנאה שהביאה לחורבן. יש שבאים עם סעודות מצומצמות לאחר הסיום; אחרים נמנעים מאכילת בשר ויין גם אז.
יש שוני בין חסידויות וקבוצות: חלק נוהגים להחמיר, וחלק מקילים. מכל השונות עולה יסוד משותף: זיכרון, תיקון עצמי והשקעה בלימוד ובמעשים טובים בזמן זה.
ימי בין המצרים הם שלושה שבועות בין שני צומות חשובים. הצום הראשון הוא שבעה עשר בתמוז. הצום השני הוא תשעה באב. זוהי תקופה של עצב וזיכרון.
בעת עתיקה נהרסו שני בתי המקדש. בית המקדש הוא המקום הקדוש בירושלים. הילדים לומדים לזכור ולהיות רציניים בימים אלה.
בימים אלה נהוג לצמצם שמחות. יש איסורים קטנים: לא להתגלח (לא לחתוך שיער), לא לכבס ועוד. הקהילות שונות, חלק מתחילים מוקדם יותר ולפעמים מקלים.
תשעת הימים הם הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב. אצל רוב האנשים האווירה נעשית עוד יותר רצינית. יש נהגים שאינם אוכלים בשר ולא שותים יין. אחרים מקלים במצבים מיוחדים.
תשעה באב הוא הצום הגדול ביותר לזכר החורבן. זהו יום שבו לא אוכלים ולא שותים מהשקיעה עד למחרת, וכותבים או לומדים רק דברים על הצער והזיכרון.
בשלוש השבתות בתקופה קוראים הפטרות מיוחדות. הפטרות הן קריאות אחרי קריאת התורה. אלה קריאות שמזכירות מה שקרה ומעודדות לחשוב איך להיות טובים יותר.
יש קבוצות שרוצות גם לעשות דבר חיובי: הם מסיימים ספרים בלימוד התלמוד. זה נקרא סיום מסכת. כך מוסיפים קצת שמחה של מעשה טוב אפילו בימים עצובים.
לסיכום: אלו הם ימים לזכור, להאט את השמחה ולחשוב איך להשתפר. יש הרבה מנהגים שקובעים איך להתנהג, והם משתנים בין קהילה לקהילה.
תגובות גולשים