המונח "ירושה" או "הורשה" מתייחס להעברה של תכונה או נכס מאדם לאדם. זה יכול להיות רכוש, תפקיד, או תכונות משפחתיות, ולא תמיד קשור במותו של המוריש. זכות הירושה היא העיקרון שגורם להעברת כוח או הון בתוך משפחה או קבוצה לאורך דורות.
המשפט העברי מכיל כללים ברורים על ירושה. פסוקים בתורה ומפרשי חז"ל קבעו סדרי עדיפות של יורשים והגבלות מי יכול להוריש ולרשת. יש גם כללים שמאפשרים לבית הדין גמישות, לדוגמה לוותר בממון היתומים כדי למנוע מריבות.
על‑פי הדין העברי לא כל אדם יכול להוריש. לדוגמה מי שמת והותיר אף קרוב מיוחד לפי כלל היוחסין לא ייחשב מוריש, ונכסי כזה נחשבים הפקר.
גם כשאין חיוביות לרשת תמיד: מי שנחשב "מיוחד־יפוס" לפי כללי היוחסין בלבד יוכל לרשת. יש דיונים הלכתיים לגבי מי נחשב יורש כשמדובר בעוברים, נולדים מתוך אימהות שאינן יהודיות, או גרים שהתגיירו.
לא כל סוג נכס ניתן להעברה בירושה לפי ההלכה. בתלמוד מוזכרים נכסים שלא ניתנים להורשה, כמו אמה עבריה או טובת הנאה שממנה אינו נותרת נכס ממשי.
במשפט העברי וגם בחוק, קיים סדר קדימות קבוע של יורשים. בפרשת בנות צלפחד נקבעו כללים לגבי סדר הירושה כשהמוריש אין לו בנים, ומה קורה כשיש שילובים שונים של קרובים.
במשפט העברי צוואה שמנוגדת לסדר הירושה על פי דין אינה תקפה בדרך כלל, אך קיימים חריגים וסייגים שהופכים צוואה כזו לתקפה במצבים מסוימים.
תקנות חז"ל הוסיפו הוראות שלא תמיד מקורן בתורה, למשל לגבי זכותו של הגר לרשת את אביו שהיו גוי, או הסדרים שמגנים על הבנות במצבי עוני.
בחוק הישראלי דיני הירושה הם אזרחיים ומחייבים את כל האזרחים. החוק מגדיר ירושה כפעולה משפטית של העברת רכושו של נפטר ליורשיו. יש שתי דרכים להעברה לאחר המוות: על‑פי דין או על‑פי צוואה.
אם לא הותיר המת צוואה, החוק קובע מי יורש ומתי. חלקו של בן הזוג משתנה לפי נוכחות קרובים אחרים. החוק מקבל שיטת ייצוגיות (per stirpes) בחלוקת חלקים לקרובי המוריש, ובכך מושפע גם מהמסורת ההלכתית.
אם אין קרובים או בן זוג, המדינה תרשום את הירושה ותשתמש בה למטרות ציבוריות. במדינה יש גם סמכות לוותר על הזכויות ולהעבירן לאנשים שדאגו לנפטר.
החוק מאפשר סוגים שונים של צוואות (בכתב יד, בעדים, בפני רשות, בעל פה). בישראל יש חופש רחב לצוות, והדין מקנה לבית המשפט סמכות לתת תוקף לצוואה גם אם היא סובלת מפגמים, אם מתברר שהיא משקפת את רצון המצווה.
בחוק הישראלי מי שהיה בחיים בעת מות המוריש יכול להיות יורש. הורחבו הזכויות גם למי שנולד עד 300 ימים לאחר המוות ולתאגיד שהוקם בתוך שנה. פסולים לרשת הם בעיקר מי שהורשע ברצח המוריש או במעשים של זיוף צוואות, אם כי בחלק מהמקרים ניתן לחזור ליכולת לרשת לאחר מחילה.
צו ירושה הוא מסמך משפטי שקובע מי יורש ומה חלקו היחסי, כאשר אין צוואה. צו קיום צוואה מאשר ביצוע של רצון המצווה. שני הצווים משמשים להליך העברת זכויות, בין היתר במקרקעין, בבנקים ובחברות ביטוח. מקומות נכסים בחו"ל כפופים לעיתים לחוקי המדינה שבהם הם נמצאים, אבל צוואה שנערכה בישראל יכולה לקבל תוקף לפי החוק הישראלי גם לגבי נכסים בחו"ל במצבים רבים.
"ירושה" זה להעביר דברים מאדם לאדם. זה יכול להיות כסף, בתים, או תכונות משפחתיות.
ביהדות יש חוקים שמסבירים מי יקבל את הדברים של אדם שנפטר. לעתים בתי דין יכולים לשנות קצת את החלוקה כדי למנוע ריב.
לא תמיד אפשר להוריש. בחוקים העתיקים יש כללים שמחליטים מי יכול לקבל ומה קורה אם אין קרובים.
גם מי שרוצה לרשת צריך לעמוד בכללים. למשל יש דיונים על מי יורש אם תינוק עוד לא נולד במותו של המוריש.
אם אדם לא כתב צוואה, החוק קובע מי יקבל את רכושו. בן זוג יכול לקבל חלק גדול, תלוי מי נשאר מהמשפחה.
צוואה היא מסמך שבו אדם כותב למי לתת את רכושו. בישראל מותר לאדם לבחור למי להוריש את רכושו בדרך כלל.
צו ירושה קובע מי יורש כאשר אין צוואה. צו קיום צוואה מאפשר לבצע צוואה שכתבו. שני המסמכים עוזרים להעביר בתים וכסף ליורשים.
תגובות גולשים