ירושלים בתקופה העות'מאנית

השלטון העות'מאני בירושלים התקיים משנת 1517 ועד כיבושה על ידי הבריטים ב־1917. העיר נותרה בעיקר מקום קדוש לדתות, אך סבלה מהזנחה, מסים כבדים ומחסור בתשתיות.

ירושלים לא הייתה מרכז כלכלי גדול, אלא בעיקר מוקד עלייה לרגל דתי. המצב הכלכלי והאזרחי הידרדר עם שקיעת האימפריה. מאמצע המאה ה־19 חל שינוי: אוכלוסייה גדלה, קונסוליות אירופאיות פעלו בעיר, ובניית מוסדות מודרניים החלה מחוץ לחומות.

השיפוט העיקרי היה בידי הקאדי (שופט מוסלמי שמונה על ידי הסולטאן). תפקידים אזרחיים נשלטו גם בידי מושלים ופחות על ידי השלטון המרכזי. בתי דין קונסולריים של הקונסולות טיפלו בנתינים זרים.

ווקף (מוסד הקדש, נכסים ותרומות למטרות דתיות וציבוריות) החזיק שטחים רבים, כולל חלקים מהרובע היהודי. תחזוקת נכסי הווקף לא תמיד דאגה לתיקונים נדרשים.

בעיר שהו כמה מאות עד אלף־וני חיילים, שהתמקמו בעיקר במצודה ובבסיסים סמוכים. כוח הצבא המקומי לא תמיד היה בכושר לחימה.

נוצרים ויהודים היו בני חסות (ד'ימים) וחויבו במיסים מיוחדים. זכויות הבנייה והכפייה על חופש פולחן השתנו מעת לעת, במיוחד לאחר הכיבוש המצרי והלחץ של המעצמות האירופיות.

לאחר 1840 הונהגו הרפורמות (טנזימאט) שניסו לייעל את השלטון. השלטון המרכזי קיבל סמכויות גבייה ישירה. הקונסוליות העיקריות, בריטניה, צרפת וארצות הברית, חיזקו את מעמד המיעוטים.

העיר העתיקה הייתה בתוך חומות סולימאן שנבנו במאה ה־16. העיר התחלקה לרבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. הרחובות הפנימיים היו צרים ומתפתלים, עם בעיות ניקוז וזוהמה.

בתים היו בנוים צפוף סביב חצרות פנימיות. גגות כיפתיים נפוצים היו פתרון למחסור בעץ. החיים הציבוריים התרחשו בחצרות.

מחצית המאה ה־19 הביאה את היציאה מהחומות. משכנות שאננים הייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. הסיבות היו צפיפות, מחסור בשירותים ורצון מוסדות זרים להקים מבנים.

כלכלה התבססה על תעשיות כמו סבון, שמנים ואריגה, על מסחר מקומי ועל כספי תרומות מצליינים. נוצרו מפגעים תברואתיים סביב בתי בורסקאות.

יבוא הגיע בעיקר דרך נמל יפו. השווקים נשארו מוקדי מסחר וקשר למקומות הקדושים. המלאכה והחנויות היו לעיתים מאורגנות לפי מקצוע ודת.

בסוף המאה ה־19 החלו לפעול בנקים מודרניים בירושלים. הם שינו את צורת התשלומים וההלוואות בעיר.

דרך סלולה ליפו הושלמה ב־1869. ב־1892 נפתחה רכבת יפו, ירושלים, ששינתה את הקשר בין העיר לחוף.

הדפוס העברי הוקם באמצע המאה ה־19. עיתונים עבריים החלו להופיע ולהשפיע על הדיון הציבורי.

התברואה הייתה לקויה. מגיפות כמו כולרה ולמיה התפשטו. בתי חולים החלו להיפתח החל משנות ה־40 של המאה ה־19, כולל מוסדות פרטיים, נוצריים וחסידיים. בית החולים העירוני נוסד ב־1891, ומכון פסטר ב־1913.

באופן כללי אוכלוסיית העיר גדלה במאה ה־19 מעד כמה אלפי תושבים לכ־50, 60 אלף בסוף המאה. יחס הקבוצות השתנה: בראשית המאה היו רוב מוסלמי, ובסופה היו יהודים ברוב.

העדה המוסלמית הייתה בעיקר פועלים ובעלי מלאכה. יהודים נחלקו לספרדים ואשכנזים; האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד במחצית השנייה של המאה. הנוצרים נחלקו לקבוצות רבות, ושלטו באמצעות קונסוליות ומוסדות דת.

המוסלמים דיברו ערבית והיו מעורבים במלאכות יום־יומיות. סביב הר הבית התרכזו מסגדים ומדרשות.

היהודים חיו ברובע היהודי, התמודדו עם עוני ומיסים, ולרוב עסקו במלאכה ובקשרי תרומות מחוץ לעיר.

בן־יהודה הגיע ב־1881 ולקח על עצמו להחזיר את העברית לשימוש יומי. הוא הוציא עיתון והקים ועד לשון עברית.

הנוצרים התחזקו בזכות תמיכה אירופית ובנו בתי ספר, בתי חולים ומוסדות. הרובע הנוצרי מוקדש מסביב לכנסיית הקבר ולוויה דולורוזה.

העיר ירושלים נשלטה על ידי הטורקים העות'מאנים משנת 1517 עד 1917. העיר הייתה קדושה להרבה אנשים. לעתים העיר הייתה מוזנחת וחיה בעוני.

ירושלים הייתה חשובה בעיקר מבחינה דתית. רק במאה ה־19 החלו לבנות מחוץ לחומה.

קאדי (שופט) הכריע בעניינים דתיים ואזרחיים. לפעמים היו גם בתי משפט של מדינות זרות.

ווקף (נכסי נדבנים לשימוש ציבורי) החזיק בתים ומבנים דתיים.

בעיר חיו כמה מאות חיילים בלבד. הם שהו במצודה.

יהודים ונוצרים היו בני חסות. הם שילמו מיסים מיוחדים.

אחרי 1840 נעשו שינויים בשלטון שנקראו טנזימאט (רפורמות). הקונסוליות של אירופה החלו לעבוד בירושלים.

העיר העתיקה מוקפת חומה עם שערים. יש בה ארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי.

לבתים חצר פנימית. גגות רבים היו כיפתיים.

במאה ה־19 החלו לבנות שכונות חדשות מחוץ לחומות. משכנות שאננים הייתה הראשונה.

אחרים ייצרו סבון ובדים. סוחרים שמרו מוצרים בשווקים וקנו דרך יפו.

הסחורות הגיעו דרך נמל יפו. בשווקים היו דוכנים לפי מקצוע.

בסוף המאה ה־19 התחילו לפעול בנקים מודרניים.

ב־1869 סללו כביש ליפו. ב־1892 נחנכה רכבת בין יפו לירושלים.

הדפוס העברי פעל בירושלים באמצע המאה ה־19. יצאו עיתונים בשפה העברית.

התברואה הייתה רעה. פרצו מגפות. בתי חולים נפתחו החל משנות ה־40 של המאה ה־19.

בתחילת המאה חיו בעיר אלפים בודדים. לקראת 1900 היו כ־50, 60 אלף תושבים.

יש מוסלמים, יהודים ונוצרים. כל קבוצה חיה ברובע שלה בדרך כלל.

המוסלמים דיברו ערבית ועבדו במלאכות שונות.

היהודים נחלקו לספרדים ואשכנזים. חלקם קיבלו עזרה מחוץ לעיר.

בן־יהודה קידם את דיבור העברית בקרב היהודים בירושלים.

הנוצרים קיבלו תמיכה אירופית. הם בנו כנסיות ומוסדות שיעזרו לעולים ולצדיקים.