כבישי ישראל

מערכת הכבישים בישראל היא רשת הדרכים הסלולות במדינה. לפי נתונים משנת 2019, אורכה הכולל הוא כ‑19.9 אלף קילומטרים. חלק מהכבישים נבנו כבר בימי הקדומים, וחלקם נבנו בתקופות מאוחרות יותר, כולל לפני והלאה מהמנדט הבריטי.

בארץ עברו דרכים עתיקות חשובות, כמו דרך הים, דרך המלך ודרך הבשמים. אלה קישרו מרכזים מסחריים ויישובים במשך אלפי שנים.

בימי מלחמת העולם הראשונה החלו העות'מאנים, בליווי ייעוץ גרמני, לעבוד על שיפוץ ובנייה של כבישים בארץ.

הבריטים ייסדו רשת כבישים מודרנית בתקופת המנדט. בתחילת המנדט היו בארץ רק כמה כבישים עיקריים, ובשנות ה‑30 רשת הכבישים התפתחה. בסוף המנדט היו כ‑2,695 קילומטרים של כבישים סלולים.

רוב הכבישים הסלולים מאז הקמת המדינה נבנו על ידי ממשלות ישראל. החברה הלאומית לדרכים כיום היא נתיבי ישראל (בעבר מע"צ). נתיבי ישראל מתכננת, מפתחת ומתחזקת את רוב הכבישים הבין‑עירוניים. תחת אחריותה נמצאים כ‑8,240 קילומטרים של מסלולים.

במאה ה‑21 נבנו גם כבישים בפרויקטים של זכיינים במסגרת בנה־הפעל־העבר (BOT). דוגמאות בולטות הן כביש 6 וכבישים פרבריים אחרים.

בשנת 2006 הושקה תוכנית חומש לכבישים בתקציב של כ‑19 מיליארד שקלים. מהתקציב הוקצו כ‑2 מיליארד שקלים לשיפור בטיחות והפחתת תאונות. התוכנית כללה 74 פרויקטים, בין סלילת כבישים חדשים לשדרוגים והרחבות של כבישים וצמתים קיימים.

נתיבי ישראל אחראית על תשתיות, מחלפים וגשרים. מאז 2012 החברה גם מקימה תשתיות רכבת וממלאת תפקידים בתשתיות רב‑תחבורתיות. לצד זה קיימים כבישים שנבנו על ידי חברות פרטיות בתמורה לתשלומים מהמדינה, ולעיתים החברות מחזיקות בהפעלת הכבישים.

בישראל נוסעים בצד הימני של הכביש. הסיבה היא שמערכת הנהיגה התפתחה בתקופה שבה הארץ הייתה תחת השפעה עות'מאנית, והוראות הישנות נשמרו.

בדרך כלל מהירות מרבית נקבעת על‑פי תמרור. אם אין תמרור "מהירות מיוחדת", יש מהירות חוקית ברירת מחדל. כלי רכב כבדים חייבים לנסוע לאט יותר. החוק קובע שצריך לנסוע במהירות סבירה בהתאם לתנאי הדרך.

בשנים האחרונות הועלו מהירויות בחלק מהמסלולים: החלטות בשנים 2010 ו‑2011 העלו קטעים ל‑110 קמ"ש, שינויים נוספים הוצאו ב‑2012, וב‑2015 קטע בכביש 6 הוגדל ל‑120 קמ"ש.

רעיונות לכבישי אגרה נדונו כבר בשנות ה‑60. כיום יש בישראל ארבעה כבישי אגרה (תשלומי מעבר).

המספור התחיל בשנות ה‑50 (השיטה הישנה). ב‑1980 הונהגה שיטת מספור חדשה. לפי השיטה החדשה מספור הכבישים הארציים, האזוריים והמקומיים משקף גם את כיוונם: כבישי אורך (דרום‑צפון) מקבלים מספרים זוגיים, וכבישי רוחב (מערב‑מזרח) מקבלים מספרים אי‑זוגיים.

בשנת 2018 הוצעה עדכון למערכת המספור כדי להתאים לשינויים ברשת, כולל פיצולים ואיחודים שנבעו מסלילת כביש 6 ושינויים גיאוגרפיים.

מתגים הם שלטים קטנים בצדי הכביש שמציינים את המרחק מתחילת הכביש. הם עוזרים להתמצא ולתאר מיקום. צבע המתגים מותאם לסוג הכביש: כחול לכביש מהיר, אדום לכביש ארצי וירוק לכביש אזורי.

כבישים מופיעים גם במוזיקה, בקולנוע ובאמנות. לעיתים מוזכרים שמותיהם או מספריהם ביצירות תרבותיות.

בישראל יש רשת דרכים סלולות. בשנת 2019 היו כ‑19,900 קילומטרים של כבישים.

כבר בימים רחוקים היו דרכים חשובות בארץ. הבריטים בסוף המנדט בנו רשת כבישים מודרנית. אחרי הקמת המדינה, הממשלה המשיכה לבנות ולתחזק כבישים.

החברה הלאומית לדרכים נקראת נתיבי ישראל. היא מתכננת ומתחזקת חלק גדול מהכבישים. בעבר קראו לה מע"צ.

חלק מהכבישים נבנו על ידי חברות פרטיות. דוגמה חשובה היא כביש 6.

בשנת 2006 קיבלו תוכניות לפיתוח כבישים תקציב גדול. מתוך התקציב הוקצו כסף גם לשיפור הבטיחות בכבישים.

בישראל נוסעים בצד ימין של הכביש. מהירות הנסיעה נקבעת על‑ידי תמרורים. לפעמים מקבלים אישור לנסוע עד 110 או 120 קמ"ש בחלק מהקטעים.

יש כמה כבישים שבהם משלמים דמי מעבר. קוראים להם כבישי אגרה.

מתגים הם שלטים קטנים שמראים כמה קילומטרים נסעת מתחילת הכביש. הצבעים שלהם עוזרים להבדיל בין סוגי הכבישים.

בשיטה הנוכחית יש מספרים לכבישים. כבישים דרום‑צפון מקבלים מספרים זוגיים. כבישים מערב‑מזרח מקבלים מספרים אי‑זוגיים.

בעשור האחרון התכננו לשנות חלק מהמספרים כדי להתאים לכבישים החדשים.