תחבורה בישראל

התחבורה בישראל נשענת על רכבים פרטיים ועל תחבורה ציבורית. מאז שנות ה-90 חלה התפתחות מהירה גם בתחבורה מסילתית. בעשור השני של המאה ה-21 צמחו רכבות קלות, מערכות אוטובוסים מהירות, ואמצעי ניידות אישית חשמליים כגון אופניים וקורקינטים.

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול תשתיות התחבורה, כולל מדיניות לבטיחות בדרכים. רשויות מקומיות תכנוניות ומבצעות פרויקטים עירוניים, ולעיתים מקבלות תקציבים מהמשרד. גם הובלת מטענים חשובה: נמלי הים הם שער היצוא העיקרי, ונמלי התעופה משמשים בעיקר לתנועת נוסעים. באוגוסט 2019 הושקה מפה אינטראקטיבית שמרכזת מידע תחבורתי לציבור.

החברה הלאומית לתשתיות תחבורה, "נתיבי ישראל", אחראית על תכנון, פיתוח ואחזקה של כבישים בין-עירוניים, מחלפים וגשרים. המחלקה הקודמת, מע"צ, פעלה עוד בימי המנדט הבריטי והוחלפה בשנת 2003 בחברה הלאומית. יש גם גופים נוספים כמו נתיבי איילון וחברות פרטיות שמפעילות כבישי אגרה בשיטת בנה-הפעל-העבר.
נכון ל-2017 יש כ-19.5 אלף ק"מ כבישים סלולים, מתוכם כ-230 ק"מ כבישים מהירים.

נכון ל-2011 היו כ-2.7 מיליון כלי רכב ממונעים בכבישי ישראל. שיעור המעורבות בתאונות היה משמעותי. מאז שנות ה-60 חלה עלייה חדה בהחזקת רישיונות נהיגה: מ-1% ב-1963 לכ-71% ב-2019. בין 1951 ל-2017 מספר הרכב הפרטי גדל מ-34 אלף לכ-2.857 מיליון. הגידול ברכבים יוצר גודש שמשפיע על הכלכלה הלאומית.

חוקי הפעלת האוטובוסים נותנים למשרד התחבורה סמכויות מרכזיות, והוא קובע רישיונות והתקנים. חברות אוטובוס מופעלות בזיכיונות (רישיונות להפעלת קווים באזור גאוגרפי). אחרי הקמת המדינה אוחדו רבים מהמפעילים לתאגידים כמו אגד, אך דן נשאר עצמאי. משנות ה-90 נפתח התחום לתחרות ולמכרזים: המדינה חילקה את התחבורה לאשכולות (50 אזורים) והקצתה זיכיונות למפעילים.
רפורמות הובילו להקצאת קווים לחברות חדשות ולהגדרת רמות שירות. נכון ל-2022 ניתנו זיכיונות לכ-20 חברות.

שיטת הזיכיונות מאפשרת מימון ופיקוח מרוכז של המדינה. זה טוב כדי לשמור על רמות שירות והנגשה לבעלי מוגבלויות. מצד שני, חסרון הוא חוסר מעורבות מקומית וחוסר תחרות בקטעים מסוימים.

יש אוטובוסים מסורתיים, אוטובוסים נמוכי-רצפה שנוח לעלות אליהם, ואוטובוסים מפרקיים ("אקורדיון") ארוכים להובלת נוסעים רבים.

רכבת ישראל, חברה ממשלתית, מפעילה את שירותי הנוסעים והמטען. מבנה המסילה מחבר את המדינה מצפון לדרום עם שלוחות לכל אזור. יש שלושה קווים בין-עירוניים וכמה קווים פרבריים, ומאות תחנות פעילות, בהקמה ובתכנון.

רכבות קלות ואוטובוסים מהירים נועדו לערים גדולות. הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים נפתח ב-2011. בחיפה פועלת 'מטרונית', מערכת אוטובוסים מהירה. ברשויות גדולות מתוכננות ומוקמות מערכות נוספות: בתל אביב פועלת רכבת קלה (הקו האדום) וחלק מהקווים הנוספים בתכנון ובבנייה.

קיימות תכניות למערכת מטרו בתל אביב, הכוללות שלושה קווים בסך כ-150 ק"מ וכ-109 תחנות. התכנון כולל קרונות אוטומטיים ללא נהג והפעלת קווים בתדירות גבוהה. פרויקטים כאלה יקרים ומצריכים אישורים ושיתוף פעולה ממשלתי.

בשנת 2007 הושק כרטיס רב-קו, כרטיס אלקטרוני שמאפשר נסיעה במספר אמצעי תחבורה. המטרה היא להקל על הנוסעים ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית. קיימים גם שירותי מידע ארציים, מוקדי טלפון ואתרים לתכנון נסיעות ולקבלת לוחות זמנים.

תוכנית האב (תמ"א 3) רואה בישראל מיקום אסטרטגי לשמש גשר יבשתי בין מדינות סמוכות לים התיכון. התוכנית מתבססת על צירי תנועה ראשיים ומציעה תיאום בין כבישים ונמלים כדי לייעל הובלת מטענים.

החברה האזרחית עוסקת בנושאי תחבורה סביבתית, בטיחות וצדק חברתי. גם האקדמיה חוקרת תחבורה חכמה, בטיחות ושיטות תכנון.

המדינה מספקת תחבורה גם ליישובים מרוחקים, לפחות שלוש פעמים ביום. קווים רבים מפועלים בסבסוד, ולעיתים עם שימוש נמוך של נוסעים. מתנהלות הדיונים על רפורמות שיוכלו להוזיל ולייעל את השירות, כולל פתרונות של נסיעות משותפות.

התחבורה בישראל כוללת רכבים פרטיים ואוטובוסים. מאז שנות ה-90 יש יותר רכבות.

"נתיבי ישראל" בונה ושומרת על רוב הכבישים הארוכים. בישראל יש אלפי קילומטרים של כבישים סלולים.

יש בארץ מיליוני רכבים. מאז שנות ה-50 מספר הרכבים גדל מאוד. זה יוצר עומס בכבישים.

האוטובוסים מנוהלים לפי חוקים שמקבל משרד התחבורה. חברות מקבלות רישיון הפעלה. בעבר היו חברות גדולות כמו אגד. בשנים האחרונות יש תחרות בין חברות.

יש אוטובוסים רגילים, אוטובוסים נמוכי-רצפה שקל להיכנס אליהם, ואוטובוסים ארוכים שמחוברים באמצע.

רכבת ישראל מפעילה רכבות לנוסעים ולמטען. יש קווים מקשרים בין ערים ותחנות רבות.

רכבת הקלה בירושלים נפתחה ב-2011. בחיפה יש "מטרונית", אוטובוסים מהירים. גם בתל אביב יש קווים חדשים של רכבת קלה.

קיים כרטיס אלקטרוני בשם רב-קו. הוא מאפשר להשתמש בכרטיס אחד באוטובוסים וברכבות. יש גם אתרים ואפליקציות שמחשבים מסלול ונותנים לוחות זמנים.

ליישובים רחוקים מגיע אוטובוס לפחות שלוש פעמים ביום. המדינה מסבסדת קווים אלה כדי לאפשר לתושבים להגיע לעיר.