כלכלת בחירות

״כלכלת בחירות״ היא מדיניות שבה ממשלה בזמן שלפני בחירות מנסה לרצות בוחרים. זה מתבטא בהגדלת הוצאות רווחה, בהורדת מסים ובנכונות להסכים לעליות שכר במגזר הציבורי.

המניע הוא ההשערה של "הצבעה כלכלית", רעיון שאומר שהצבעות של הבוחרים מושפעות מאוד מהמצב הכלכלי בקרבת מועד הבחירות. משמעות הדבר היא שבוחרים נותנים משקל גדול יותר למצב הכלכלי הנוכחי מאשר לעתיד.

מחקרים אמפיריים נותנים תמונה מעורבת. במודל מ-1975 הוצגה טענת "מחזורי עסקים פוליטיים", כלומר פוליטיקאים יכולים להפעיל מדיניות פיסקלית (הוצאה ומיסים) כדי להוריד אבטלה לפני הבחירות. ההשפעות של המהלכים האלה, כמו עליית מחירים (אינפלציה), עלולות לבוא לידי ביטוי רק לאחר הבחירות.

מחקר מ-1992, שכלל בין היתר את נוריאל רוביני, בדק מדינות OECD ומצא עדויות מועטות לכך שכלכלת בחירות משפיעה לטווח הארוך על צמיחה ואבטלה. המחקר כן מצא עלייה במחירים סביב בחירות, אך אפשר לפרש זאת גם כאופורטוניזם, תזמון שינויים כלכליים אחרי הבחירות.

מחקר מ-2008 הראה שבמדינות מערביות מפותחות בוחרים לא תמיד מעניקים אמון למנהיג בגלל צעדים כלכליים בתקופת הבחירות. במקום זאת הם בוחנים את הצמיחה לאורך כהונתו. החוקרים אף מצאו כי גרעון בתקופת הבחירות עשוי לפגוע בסיכויי הבחירה מחדש של המנהיג, מה שמעיד על חשדנות של מצביעים.

לסיכום המחקרים: יש עדויות לפעילות של מדיניות בחירות, אבל להשפעה יש תנאים. במדינות מתפתחות בוחרים לעתים מבדילים בין שינויים כלכליים עולמיים לשינויים מקומיים, ותומכים רק בשינויים המקומיים.

המונח נכנס לשיח הישראלי לקראת בחירות 1981. שר האוצר יגאל הורוביץ ניסה לשלוט באינפלציה באמצעות קיצוצים. הוא התפטר, ובמקומו מונה יורם ארידור, שהיה אמור "להיטיב עם העם". מדיניותו כללה ביטול מס ירושה והורדת מכסים ומסים, מה שיצר תמריץ לצריכה ורוח חיובית לפני הבחירות. לאחר הבחירות נרשמו עליית מחירים ומיתון, והמדינה נכנסה לגירעונות עמוקים.

דוגמה דומה נראית גם ברשויות מקומיות: לפני בחירות לראשות עיר נרשמות השקעות בשיפוצים וגינון. לעומת זאת, בערים שבהן ראש העיר לא מתמודד מחדש, התקציבים עלולים לרדת.

מ־1990 עד 2020 התקיימו בישראל 12 מערכות בחירות, ורובן לא בתאריכים המקוריים. עובדה זו מקשה על רעיון "חלוקת מתנות" בשנה לפני הבחירות, כי אי אפשר לדעת מתי לבחור להתחיל. בשנים האחרונות נרשמה גם תופעה של הרבה דיבורים על צעדים כלכליים ללא ביצוע בפועל, ולעתים חלוקת הטבות מתחילה כבר עם כניסת השלטון.

דוגמאות עכשוויות: שר האוצר שטייניץ הוריד מיסים בזמן המחאה החברתית, מה שהכפיל את הגרעון; שר האוצר יאיר לפיד ניסה להוריד מע״מ על דיור, הצעד לא עבר ונזק לו פוליטית; שר כחלון נקט מדיניות מרחיבה, כולל הורדת מסים ותמיכה בדיור, אך כוחו הצטמצם בבחירות הבאות.

לייחודיות הישראלית מוסיפים שני מאפיינים: ראשית, תדירות הבחירות והאי־ודאות בתזמונן; שנית, בכך ששר האוצר אינו תמיד מאותה מפלגה כמו ראש הממשלה. בנוסף יש כאן שיקול ביטחוני חזק שמשפיע על הצבעה. מאז המחאה החברתית של 2011, סוגיות כלכליות תפסו מקום גדול יותר בשיקולי הבוחרים.

״כלכלת בחירות״ היא כשממשלה לפני בחירות מנסה להרשים בוחרים בכסף. זה יכול להיות העלאה של קצבאות, הורדת מיסים או שכר גבוה יותר לעובדים במגזר הציבורי.

המחשבה היא שיותר אנשים בוחרים לפי מצב הכיס שלהם עכשיו. זאת נקראת "הצבעה כלכלית", כשהבחירה מושפעת מהכלכלה.

חוקרים מצאו תוצאות שונות. במחקר משנת 1975 הוצע שהממשלה יכולה להוריד אבטלה לפני הבחירות. אבטלה זו אומרת שאנשים לא מוצאים עבודה. צעדים אלה לעיתים מעלים את המחירים אחרי הבחירות. עליית מחירים נקראת אינפלציה.

מחקרים אחרים, כמו מ-1992 ו-2008, הראו שמצד אחד יש עליות מחירים סביב בחירות. מצד שני לא תמיד זה משפיע לטווח הארוך על כלכלת המדינה. לפעמים הבוחרים גם חושדים במהלכים שמגזימים בעונה פוליטית.

בישראל המונח הפך לשגור לפני הבחירות של 1981. אז היו צעדים כמו ביטול מס ירושה והורדת מכסים. זה עורר קנייה של טלוויזיות ומכוניות לפני הבחירות. אחרי הבחירות התחילו בעיות כמו עליית מחירים ומיתון. מיתון הוא תקופה שבה הכלכלה הולכת לאט.

גם בערים רואים זאת: לפני בחירות לראש העיר יש יותר שיפוצים בגנים וכיכרות.

מאז שנות ה־90 ועד 2020 היו בישראל הרבה מערכות בחירות. אי־הוודאות מבלבלת את רעיון "לרגע לתת מתנות בשנה לפני הבחירות". לפעמים שרי אוצר מבטיחים צעדים שלא מתממשים. דוגמאות ידועות הן הורדות מס שנועדו לעזור, אבל גם גרמו ליותר גירעון. גירעון זה אומר שהמדינה מוציאה יותר כסף ממה שיש לה.

באופן כללי, מאז המחאה החברתית ב־2011 עניינים כלכליים חשובים יותר בהחלטות ההצבעה של אנשים.