כלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת (כאשר המדינה מחליטה מה לייצר ומי הבעלים). המדינה שלטה ברוב אמצעי הייצור, וסבסדה כ-80% ממחירי מוצרי יסוד. המטבע היה המארק מזרח גרמני.
אחרי מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לארבעה אזורים. באזור הסובייטי הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שהחלה הלאמות ותהליכי שיקום. ערים ותעשיות היו הרוסות, ופיצויי מלחמה שסופקו לברית המועצות היו כבדים.
בשנות ה־40 וה־50 בוצעה רפורמה חקלאית שהחרימה אדמות של נאצים והקימה חוות קולקטיביות (LPG, חוות מייצור משותפות). עד 1949 הולאמה חלק גדול מהתעשייה, וחלק מהמפעלים נמסרו לשליטה סובייטית לצורך פיצויים.
בשנת 1951 הושקה תוכנית חומש ראשונה להתמקדות בתעשייה כבדה, עם דגש על פלדה ומלט. במרץ 1953 מותו של סטלין והעלאת מכסות העבודה ללא תוספת שכר הובילו למהומות ב־17 ביוני 1953.
באוגוסט 1953 הוסדרו כמה עניינים עם ברית המועצות, לרבות הפסקת תשלומי הפיצויים והחזרת מפעלים. באמצע שנות ה־50 נבנו רבות יחידות דיור והושם דגש על שיקום התעשייה.
בשנת 1963 הונהגה ה-NES, רפורמה שהכילה אלמנטים של שוק בתוך המערכת הסוציאליסטית. חלק מההחלטות הועברו ל"VVB" (איחודים של מפעלי מדינה), שקיבלו חופש ניהולי מסוים. השיטה קידמה מנהלים טכניים במקום אידאולוגים, ושיפרה חלק מהרמות החומריות.
בשלהי שנות ה־60 הוחלפה ה־NES בגישה חדשה (ESS) שהדגישה תעשיות היי‑טק ותכנון מרכזי מחודש למגזרים מסוימים. בשנים אלו הוקם גם הבנק הלאומי של מזרח גרמניה.
בשנת 1971 הציג אריך הונקר את "המשימה העיקרית". היא שמה דגש על סוציאליזם צרכני: הגדלת צריכה, שיפור דיור, סבסוד שכירות, חופשות לידה ותמיכה בפנסיות. המדיניות העלתה את רמת החיים בעשורים אלה.
בשנות ה־80 חוב חיצוני גדל ליותר מ־40 מיליארד מארק. החוב נוצר בעיקר מייבוא טכנולוגיה ומוצרי צריכה כדי לשמור על רמת החיים. הפסקת אספקת נפט זול מסובייטית בשנות ה־80 החמירה את המצב.
רמת החיים השתפרה בהדרגה. הכנסה חודשית ממוצעת עלתה מ־311 מארק בשנת 1950 ל־1130 מארק ב־1985. המדינה סבסדה מחירים, ושירותים כמו בריאות וחינוך ניתנו בחינם.
עם זאת היו מחסורים במוצרים מסוימים, המתנה ארוכה לקבלת מכוניות, ואיכות חלק מהמוצרים הייתה נמוכה לעומת המערב.
אחוזי החזקת מוצרי חשמל ביתיים עלו מאוד עד אמצע שנות ה־80 (מקררים, מכונות כביסה וטלוויזיות).
התכנון נעשה בשכבות: תכנון שנתי תקציבי, תוכנית חומש לתיכנון בינוני, ותוכניות ארוכות טווח. עם התפתחות המשק, ניהול המשאבים נעשה מורכב יותר.
הרפורמה החקלאית ב־1946 סילקה אדמות מבעלי האחוזות ושיתפה אותן. עד שנות ה־60 רוב האדמות נוהלו על ידי חוות שיתופיות וממשלתיות, ואלה סיפקו כרבע עד רוב התוצרת החקלאית.
המדינה שלטה בכלכלה. היא קבעה מה מייצרים ומי בעלים של המפעלים.
המדינה גם הורידה מחירים של מוצרי יסוד. המטבע היה המארק המזרחי.
אחרי המלחמה הכל היה הרוס. ב־1946 החרימו אדמות של הנאצים.
האדמות הפכו לחוות משותפות (LPG, חווה שעובדים בה ביחד).
הרבה מפעלים הועברו לשלטון המדינה או לניהול סובייטי.
בשנת 1951 הושקה תוכנית חמש‑שנתית לשיקום תעשייה כבדה.
בשנת 1953 העלו את עומס העבודה בלי לשלם יותר. זה הביא למהומות.
ברית המועצות החזירה מפעלים וסייעה קצת אחרי המהומות.
במאה החמישים נבנו הרבה דירות חדשות.
בשנת 1963 ניסו לתת למנהלים אישיים יותר חופש בקבלת החלטות.
זה קידם אנשי טכנולוגיה ולמדעים לשלטון.
בשנות ה־70 הונקר השתדל לשפר את חיי העובדים.
המדינה בנתה דירות, תמכה במשפחות ותירגלה חופשות לידה.
בשנות ה־80 צברו חובות גדולים. נאלצו לייבא הרבה דברים.
היה חסר מטבע חוץ וקשה היה להתחרות במערב.
רמת החיים עלתה עם השנים. הכנסה ממוצעת גדלה בין 1950 ל־1985.
מוצרי מזון היו זולים, ושירותים כמו בריאות היו בחינם.
אבל היה מחסור בפריטים מסוימים, למשל במכוניות.
במאה השמונים היו יותר מקררים, טלוויזיות ומכונות כביסה.
תגובות גולשים