כלכלת יוון העתיקה

כמו ברוב העולם העתיק, החקלאות עמדה בבסיס כלכלת יוון העתיקה. האדמה הייתה לרוב לא פורייה (ביוונית: סטנוכוריה), ולכן היוונים התמקמו בקבוצות קטנות והקימו קולוניות מחוץ ליוון כדי להביא חיטה. הגידולים העיקריים היו "השילוש הים‑תיכוני": דגנים, שמן זית וענבים. בחצרות בית גידלו ירקות, עשבי תיבול וזרעים שמנוניים. ביישובים החקלאיים גידלו בעיקר צאן ועזים; בקר היה נדיר. דבש משמש כמקור המתיקות המרכזי. בגלל העבודה הרבה, כ־80% מאוכלוסיית יוון עבדו בחקלאות, לפי מחזורי השנה בעשייה חקלאית ברורה: מסיק זיתים וקטיף ענבים בסתיו, זריעה בחורף וקציר באביב.

אויקונומיה (ביוונית: ניהול משק הבית) לא שימשה לתיאור כלכלת מדינה מודרנית, אלא בעיקר ניהול הבית והמשק. הפילוסופים דיברו על היבטים כלכליים, אבל לא פיתחו מושגים מודרניים של תעשייה ומסחר כמו היום.

מרבית המוצרים יוצרו לשימוש ביתי בתוך המשפחה. נשים ועבדים ייצרו רבים מהמוצרים. בתי מלאכה התעסקו בעיקר בענפים מיוחדים: קדרות, עבודות מתכת, צביעה ומוצרי עור. אמנים חופשיים קיבלו תשלום לפי עבודה; באתונה העירית שילמה אמנים העובדים למען הציבור בשכר יום בסיסי. עבודה הייתה לרוב מהזריחה עד אחר הצהריים.

הקדר בחר חומר, עיצב את הכלי, ייבש ושרף אותו, ואז צייר וצבע. רוב הייצור היה לשימוש יום‑יומי: כלי אוכל, מכלים ומנורות שמן. היו שני סגנונות עיצוב בולטים: דמות שחורה ודמות אדומה. רוב הקדרים היו עבדים שעבדו תחת רב‑אמן.

יוון התברכה במרבצי מתכות, ומכרות הכסף של לאוריום חיזקו מאוד את אתונה במאה החמישית לפנה"ס. כרייה עמוקה אפשרה הפקה נרחבת, אך התנאים היו קשים. רוב הכורים היו עבדים שהובאו מאזורים מרוחקים. בעיות ניקוז ומכשולים טכניים הגבילו כרייה במקומות אחרים.

המסחר התפתח משמעותית החל מהמאה השישית לפנה"ס. יוון ייבאה חיטה (מקירניקה, מצרים, איטליה, סיציליה ואזורים בים השחור), פפירוס, תבלינים, בדים ועץ. היא ייצאה יין יווני, כלי חרס, שמן זית, שיש וכסף. הסחר הימי עבר דרך נמלים מרכזיים כמו פיראוס וקורינתוס.

הסוחרים הימיים נקראו אמפורוי (סוחרים). ערי המדינה גבו מכסי דרך (מכס = מס על מטען). בפיראוס שיעור המס השתנה לאורך התקופות, החל מאחוזים בודדים ועד מיסים גבוהים יותר בעיתות מלחמה. המס לא נועד להגן על תעשייה, אלא למלא את הקופה הציבורית. הגידול במסחר הבעה גם עליית מספר וסוג הספינות שנמצאות באתרי טריפה ימיים.

סחר הביא להמצאת כלי פיננסיים חדשים. סוחרים נטלו הלוואות בתמורה לרווחים עתידיים (מעין סחר באופציות). הלוואות רשומות היו נפוצות, ונוסחו בכתב, לעומת הלוואות ידידותיות שבוצעו בעל־פה (ארנוי).

המידע על המסחר הקמעונאי מצומצם. סוחרים מקומיים נקראו קאפלוי והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות. ערי המדינה פיקחו על משקלים ומדידות כדי למנוע מרמה. חקלאים רבים מכרו עודפים בשווקים, ירקות, שמן ומאפים.

מיסוי ישיר אזרחי לא היה נפוץ. איספורה (תרומה) הוטלה בעיקר בעתות חירום, כמו מלחמה. בתקופות שלום העשירים נדרשו לעתים לתרום למיזמים ציבוריים כמו בניית מבנים, גיוס ספינות או מימון פסטיבלים. מרבית ההכנסות העירוניות באו ממסים עקיפים על נכסים, עבדים ועיסוקים, ומזכים מיוחדים בשם טלונאיי גבו מכסים על סחורות ונמלים.

הטבעת מטבעות החלה בלידיה סביב 600 לפנה"ס והגיעה ליוון בסביבות 550 לפנה"ס. בתחילה נטבעו מטבעות מאלקטרום (סגסוגת זהב וכסף), אחר כך מכסף טהור ובסוף גם ברונזה. מכרות שבעיניים אפשרו לעיריות להטביע כמויות גדולות של מטבעות. המטבעות שימשו למסחר בין ערים, לשכר לחיילים ותשלום לאזרחים. גם הערך המתכתי של המטבע שימש לעיתים לצרכים אחרים כאשר חילקו או המירו אותו.

ביוון העתיקה רוב האנשים עבדו בחקלאות. האדמה הייתה קשה ועבדה לא פורייה. בגלל זה גידלו דגנים, שמן זית וענבים. היוונים גם הקימו מושבות מחוץ ליוון כדי להשיג חיטה.

בבתים גידלו ירקות, עשבי תיבול ודבש. את החיות גידלו בעיקר צאן ועזים. הרבה עבודה הייתה עונתית: מסיק זיתים וקטיף ענבים בסתיו, זריעה בחורף וקציר באביב.

אויקונומיה (מילה שמעת אותה ביוונית) פירושה ניהול הבית. זה לא כמו כלכלה של מדינה היום.

רוב הדברים נעשו בבתים על ידי נשים או עבדים. היו גם בתי מלאכה מיוחדים לציור על כלי חרס ולעבודות מתכת.

קדרים עשו כלי חרס: צלחות, כדים ומנורות שמן. היו שני סגנונות ציור ידועים על הכלים: דמות שחורה ודמות אדומה.

ביוון היו מכרות מתכות. מכרות הכסף של לאוריום עזרו לאתונה להתפתח. הכרייה הייתה קשה, ורוב הכורים היו עבדים.

היוונים סחרו בספינות. הם ייבאו חיטה, פפירוס ותבלינים. הם ייצאו שמן זית, יין, כלים וכסף. הסוחרים הימיים נקראו אמפורוי (סוחרים).

בשווקים אנשים מכרו עודפים מהבית. סוחרים קטנים נקראו קאפלוי והיו להם גילדות. העיר בדקה משקולות כדי למנוע גניבה.

אין מס ישיר כמו היום. כשצריכים כסף, העשירים היו נתבקשו לתרום (איספורה). במקומות אחרים גבו מסים על סחורות ונמלים מטעם טלונאיי (אנשים שאחראים על גביית המכס).

מטבעות החלו בערים ב־550 לפנה"ס. בהתחלה עשו אותם מאלקטרום (חומר מעורב של זהב וכסף), אחר כך מכסף וברונזה. המטבעות עזרו לסוחרים לקנות ולמכור בקלות.