כלכלת ממלכת ירושלים

כלכלת ממלכת ירושלים במרכז ימי הביניים נשענה על חקלאות ומסחר. חקלאות הייתה הענף היציב והחשוב ביותר, אם כי המסחר הניב לרוב רווחים גבוהים יותר. גידולים עיקריים היו חיטה, זית וגפן, לצד דגנים נוספים, פירות, ירקות וקטניות. הממלכה גם גבתה מיסים מעולי רגל מוסלמים ועשתה דמי חסות מאמירויות באזור, ובתקופות קיבלה תרומות כספיות מאירופה.

בממלכה נפוצו מטבעות ממקורות שונים. בביזנטיון (מטבע זהב מקומי) ובדינר המוסלמי השתמשו לצידה של תערובת מטבעות מאירופה ואסיה. טביעת מטבעות הייתה זכותו של המלך, אבל בחפירות נמצאו מטבעות שאצולה טביעה לבד כשהשלטון המרכזי התערער לקראת סוף המאה ה-12. (דינר = מטבע מוסלמי; ביזנטיון = מטבע זהב מקומי.)

החקלאות דמוּת לזו של העת העתיקה: חיטה, שעורה, גפן וזית היו בסיס. חלקים גדולים מהארץ היו קשים לעיבוד בגלל מחסור במים. כיבושים ושינויים דמוגרפיים הותירו אזורים נרחבים נטושים, במיוחד בנגב ובחוף הדרומי. דפוס ההתיישבות הצלבני השפיע גם הוא: ערי חוף נוהלו על‑ידי קומונות איטלקיות, בעוד הכפרים היו בעיקר תושבים מקומיים, לעתים מוסלמים.

אזורי גידול חשובים לכלכלה היו מזרח לירדן וצפון־מזרח הכנרת, הגליל, השפלה עד יזרעאל ורמלה, וכן אזורי חוף ליד אשקלון ועזה. אזור ירושלים הוקדש במידה רבה לכרמי גפן.

הזית היה נפוץ ונעשה גם לשמן וגם למאכל. הענבים גודלו ליין ומאכל, והצלבנים הרחיבו את גידולי היין בהרים. קנה הסוכר שימש לייצוא לאירופה, ותמרים נשתלו ליד בית שאן להפקת סילאן (סירופ תמרים). גם פרי הדר, תאנים ושקדים היו נפוצים.

רוב האיכרים היו תושבים מקומיים, בדרך כלל מוסלמים. החקלאים זרעו חורפיים וקייציים לפי עונת הגשמים. הטכנולוגיה הייתה בסיסית והתנובה נמוכה. הזריעה החלה בנובמבר בעונת הגשמים, וגידולים מסוימים ננושו כדי לאפשר זריעת האביב.

המס הבסיסי היה מס קרקע ששולם בתוצרת, בדרך כלל כשליש מהיבול. נגבו גם מיסים מיוחדים לחגים ("כסניה") ומסים על גידולים רווחיים כזיתים. הסניור הפאודלי (האדון הפיאודלי) קיבל חלק מהרווחים, אך החייבויות בעבודה היו מועטות יחסית לאירופה, והקורווה (עבודת כפייה) לא היתה נפוצה כאן. ממוצע הכנסות כפר העריך כ‑500 ביזנטים בשנה.

הייצוא התבסס על תוצרת מקומית כמו טקסטיל, זכוכית, צבעים וסוכר. קנה הסוכר התבלט כמוצר ייצוא מרכזי. סוחרים איטלקים, ובעיקר ונציה, שלטו במסחר היבשתי והימי וקיבלו פטורים ממסים בתמורה לסיועם הצבאי והצי.

בערים היו שווקים מסודרים, ולעתים כמה מרכזים לכל עיר. כל שוק התמחה במוצר מסוים, כמו דגים או תוצרת חקלאית. סחר הפנים התמקד במזון ובמוצרים תעשייתיים שלא יוצרו באחוזות המקומיות.

בממלכת ירושלים באמצע ימי הביניים הכלכלה נשענה על חקלאות וסחר. חקלאות הייתה העיקר. אנשים גידלו חיטה, זיתים וגפנים. הם גם גידלו פירות וירקות.

בממלכה היו מטבעות שונים. מטבע זהב מקומי נקרא ביזנטיון. היו גם דינרים מוסלמיים. זה עזר למסחר.

הרבה אדמות היו קשות לעיבוד כי לא היה מספיק מים. אזורים כמו הגליל וסביב הכנרת היו פורים לחיטה ולמרעה.

ענבים גדלו להפקת יין וגם לאכילה. זיתים ייצרו שמן ואכלו אותם. קנה סוכר גידלו לייצוא לאירופה. היו גם תמרים, לימונים ותאנים.

החקלאים בדרך כלל היו תושבים מקומיים. הם זרעו בחורף כשהגשמים התחילו. הטכנולוגיה הייתה פשוטה והתפוקה לא גבוהה.

האיכרים שילמו מס בקרקע. בדרך כלל שילמו כשליש מהיבול. היו גם מיסים מיוחדים בחגים. העול היה פחות כבד מאשר באירופה.

הממלכה ייצאה טקסטיל, זכוכית, צבעים וסוכר. סוחרים מאיטליה הביאו סחורות והיו חשובים למסחר.

בערים היו שווקים עם דוכנים. כל שוק התמחה במשהו, כמו דגים או ירקות. זה עזר לאנשים לקנות ולמכור קרוב לבית.