כנופיית מע"צ, קיצור של "מועצת עבריינים צעירים", הייתה קבוצה של שבעה צעירים ישראלים שנחשדה בכמה מקרי הצתה שקרו בין 1974 ל־1978. הקבוצה נעצרה באוגוסט 1978. באוקטובר 1978 הוגשו נגדם כתבי אישום; ההאשמות כללו הצתות ותכנון פגיעה בשוטרים ושופטים. הראיות כללו עד מדינה בשם משה מאיר, ותצהירי עדים שהיו למעשה הודאות (משמעות: הודעות של נאשמים על מעשיהם).
הנאשמים טענו שההודאות הוצאו מהם בכוח ובעינויים. במשפט הורשעו חמישה, ועוזיאל ערמי זוכה מחמת הספק. השופטים קיבלו את ההודאות כראיה מרכזית, וקבעו שהעדות של עד המדינה לא שוותה הרבה. הנידונים קיבלו עונשי מאסר שנדונו בין שלוש לעשר שנים, אך בפועל ריצו בדרך כלל שנתיים עד חמש שנים.
כ־14 שנים אחר כך הודיע קצין משטרה לשעבר, שי שמחי, בתוכנית טלוויזיה, שהעדויות נגבו בכוח ושזויפו. שמחי סיפר שלמד שיטות מהשב"כ וציין שדני מרוז היה מעורב. בעקבות זאת נחקרה התנהלות החקירה. הפרקליטי ייעץ לקיים משפט חוזר והשופט הורה על כך באפריל 1998. לאחר בירור הפרקליטות חזרה מהכתב והמחוזי בתל אביב ביטל את הרשעות וקבע לזכות ארבעה מהנאשמים.
המדינה שילמה פיצויים ראשונים בסביבות 3 מיליון שקלים בשנת 2000, ופיצויים נוספים בשנת 2005 של כ־12 מיליון שקלים. בקשת הנאשמים לחשוף מסמכים רשמיים נתקלה בהסכמות ובוויתורים בתיק הסופי. מספר קצינים נחקרו תקשורתית ונדון עליהם בעיני הציבור, אך הליכים פליליים לא נפתחו בגלל התיישנות ומחסור בראיות.
בשנים שלאחר מכן פרסמו גורמים שונים גרסאות מנוגדות. קצין מודיעין לשעבר פרסם ספר שטען שהנאשמים אשמים, ונפסקו תשלומי פיצויים קטנים בתביעות דיבה. סרט דוקומנטרי משנת 2009 העלה את ההשערה שהחקירה נוצלה פוליטית סביב בחירות.
כנופיית מע"צ הייתה קבוצה של שבעה צעירים שנחשדו בהצתות בשנות ה־70. הם נעצרו ב־1978 והורשעו בחלק מהמקרים. ההאשמות התבססו על הודאות. הודאות הן כשמישהו אומר שהוא עשה משהו.
הנאשמים אמרו שהוכו ושנאלצו להודות. כעבור שנים קצין משטרה לשעבר, שי שמחי, אמר שטעו ושזייפו עדויות. בעקבות כך החקירה נפתחה מחדש.
ארבעה מהצעירים זוכו והמדינה שילמה להם פיצויים. חלק מהקצינים לא הועמדו לדין כי עבר זמן רב והראיות לא הספיקו.
מאוחר יותר יצא גם ספר שסיפר שהנאשמים היו אשמים, והיו מחלוקות רבות סביב הפרשה. ב־2009 הופק סרט ששאל אם הכל היה אמיתי.
תגובות גולשים