לאמארקיזם

לאמארקיזם היא תורה אבולוציונית שגובשה על ידי ז'אן-בטיסט דה לאמארק בתחילת המאה ה-19. בתורתו, שפורסמה ב-1809 בספר "פילוסופיה זואולוגית", טען שלאורגניזם יש׳ בריאה עצמונית׳, נטייה פנימית להתפתח ולהסתבך עם הזמן. לאמארק קיבל השראה מרעיונות קודמים, בהם רעיונותיו של ארסמוס דרווין, וסבר שתכונות שנרכשות במהלך חיי הפרט יכולות לעבור בתורשה לצאצאים. תביעה זו של הורשת תכונות נרכשות הפכה למרכזית בתורתו.

לאמארק תיאר עולם שבו הסביבה משפיעה על הצורה והאיברים של האורגניזם. שינויים סביבתיים קבועים יוצרים צרכים חדשים, והפרט מפתח איברים בהתאם לשימוש בו. במקביל, איברים שלא משמשים נחלשים ומנוונים. לפי לאמארק, הכחדה כמעט אינה קיימת, מינים אינם נעלמים, אלא משתנים בהדרגה.

לאמארק הדגיש שתי אמיתות עיקריות: צורך מוביל לשימוש באיבר חדש, ושימוש מתמשך מחזק את האיבר; חוסר שימוש מוביל להתנוונות. הוא נסמך על שני חוקים:

'''החוק הראשון''': פרטים מתפתחים כלפי "שלמות"; שימוש או חוסר שימוש משנים איברים.

'''החוק השני''': תכונות שנרכשו מהשפעה סביבתית יועברו לצאצאים, אם מופיעות אצל שני ההורים.

דוגמה מפורסמת היא הג'ירפה: צוואר קצר בתחילה, ומתיחת הצוואר לחיפוש עלים גבוהה גרמה לאורך הדורות לצוואר ארוך יותר בצאצאים.

כלבים: לאמארק טען שכל מיני הכלבים נוצרו משורש אחד דמוי זאב, והבדלים בזנים נוצרו בעקבות תנאי סביבה ושימושים שונים.
אובלנה (לווייתנים חסרי שיניים): נמצאו סימנים לתכונות ישנות כמו שיניים חבויות בעוברים, מה שנתפס כהוכחה לשינויים היסטוריים.
חפרפרת: חיות חיות מתחת לאדמה עם עיניים קטנות, הוכחה לשימוש מועט שגורם להתנוונות האיבר.

הרעיון שהמינים משתנים היטפל בסתירה לרעיון הבריאה הקבועה של הכנסייה. אמונתו של לאמארק שגם האדם עדיין מתפתח החריפה את ההתנגדות אליו.

מבחינה עקרונית יש הבדלים מרכזיים: אצל לאמארק השינוי מונחה ומכוון לכיוון שלמות, ואינו כולל הכחדה. אצל דרווין, השינויים הם מקריים (שונות תורשתית) ובחירה טבעית (survival of the fittest) מקדמת את הפרטים המתאימים, בעוד שאחרים נכחדים. בדוגמת הג'ירפה, דרווין הסביר את צוואר הג'ירפה כתוצאה מהישרדותם של פרטים עם צוואר ארוך יותר, ולא כתכונה נרכשת שעברה בתורשה.

יש תופעות שהלאמארקיזם מתקשה להסביר: החתולים המנואלים במצרים כמעט שלא השתנו במשך אלפי שנים. כך נוצר קושי להגדיר מהו "מין"; כיום הביולוגיה מגדירה מין לפי יכולת להוליד צאצאים פוריים (רעיון של ארנסט מאייר). מחסור בצורות ביניים במאובנים גם הוצג כבעיה. בנוסף, דוגמאות אנתרופולוגיות וביולוגיות מפריכות טענות פשוטות של הורשת שימוש: לעמים המולין מספר דורות לא נולדים ילדים ללא עורלה, ולעוורים שאיבדו את ראייתם בבגרות אין צאצאים עיוורים בשכיחות גבוהה יותר.

מבקר מרכזי היה ז'ורז' קיוויה, שטען שכל חלק בגוף קשור לשלמות המערכת, והדגיש חשיבות בתצפיות מדוקדקות. לאמארק ספג גם ביקורת על חוסר תצפיות נרחב ועל ניסוחים שהופיעו כסובייקטיביים.

מאה ה-21 מראה עניין מחודש בחלק מתביעות לאמארק: תחום האפיגנטיקה (מחקר על שינויים בביטוי גנים שאינם משנים את רצף ה-DNA) מראה אפשרות של השפעת סביבה על הדורות הבאים. ניסויים בתרנגולות הראו שינויי התנהגות שעברו לצאצאים גם ללא מגע הורי. ניסויים נוספים במכרסמים הראו כי הרגלי אכילה של האב עשויים להשפיע על נטיות לשמנה בצאצאים. המחקרים ממחישים שיש השפעות סביבתיות מורכבות על התורשה, אך האם הן תומכות במלוא רעיון הלאמארק נשאר נושא מחקר.

לאמארקיזם היא רעיון ישן על שינוי בעלי חיים וצמחים. הוא הוצע על ידי לאמארק במאה ה-19. הוא חשב שאורגניזמים משתנים כי הם משתמשים באיברים. אם משתמשים הרבה באיבר, הוא יתפתח. אם לא משתמשים, הוא יתנוון. שינויים אלה יעברו לילדים.

לאמארק אמר שהסביבה מחייבת שימוש חדש. שימוש מחזק איבר. חוסר שימוש מקטין אותו. לכן, מינים לא נכחדים אלא משתנים.

דוגמה: הג'ירפה התחילה עם צוואר קצר. היא מתחה את צווארה כדי לאכול עלים גבוהים. אחרי דורות רבים נולדו ג'ירפות עם צוואר ארוך.

כלבים: לאמארק חשב שכלביים שונים מקורם מזאב שבאזורים שונים השתנה.
חפרפרת: חיה שחיה מתחת לאדמה עם עיניים קטנות כי היא לא צריכה אותן.

הכנסייה אמרה שהרעיונות האלה סותרים את סיפור הבריאה המסורתי.

מצאים כמו חתולים ממצרים כמעט לא השתנו במשך אלפי שנים. גם חלק מהניסויים מראים שלא כל שינוי בגוף עובר לילדים. למשל, אמירה על מילת עורלה לא גרמה לאיבר להיעלם בדורות הבאים.

חוקרים כיום בודקים אפיגנטיקה. אפיגנטיקה, מדע שבודק איך החיים סביבנו משפיעים על פעולת הגנים. ניסויים בתרנגולות ובעכברושים מראים שלפעמים התנהגויות משפיעות על הילדים. זה נושא שממשיכים לחקור.