לבנון בתקופת הקאימקאמיות

בשנת 1840, לאחר הסתלקות אבראהים פאשא והגלייתו של אמיר ההר (המושל המקומי) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט הסולטאן העות'מאני בהר הלבנון בממשל ישיר. פירמאנים (כתבי זכויות) שונים הוצאו, והוכרז שמרונים, הנוצרים של לבנון, ישווים בזכויות לתושבים אחרים.

המתיחות גברה כי הדרוזים ושאר משפחות השייח'ים רצו לשמור על שליטתם, בעוד המרונים, שנתמכו על ידי צרפת ואוסטריה, דרשו הכרה בכוחם הגובר. הוצעו פתרונות זמניים רבים, שכל אחד ניסה לשפר את הקודם, ובסופו של דבר נוצר מבנה שלטוני מיוחד שהשתנה בשלבים.

אמיר ההר החדש שמונה היה בשיר קאסם (בשיר ה-III), שתואר כאיש חלש שניתן לתמרון. הוצע גם להקים מג'לס (מועצה) שבה לייצוג שווה של הקבוצות. הדרוזים דחו את הרעיון. הפטריארך המרוני יוסף חובייק ציווה על איכרים מרונים להפסיק לעבוד אצל אדוניהם הדרוזים. הצו הזה הוביל במהירות למהומות שנקראו "פרעות 1841", עימותים אלימים שהיו effectively מלחמת אזרחים ראשונה בר-לבנון.

העות'מאנים הימנעו מלדכא את המהומות במלוא הכוח. המאבק נשא את סממני ההעדפה הדרוזית, ובתחילת 1842 הודח בשיר ה-III ונשלח לאיסטנבול. בכך נגמר שלטון בית שאהב שכבר שלט במסורת האמירית במידה רבה.

במהלך העימותים מונה באיסטנבול ווזיר שרצה שלטון ישיר על ההר, ושלח את עמר פאשה אל-נמסאווי (מפקד צבא, קצין במקור מאוסטריה) לפקח. המרונים רצו שליט נוצרי שיחזיר את אמירות ההר. הדרוזים איימו לעזוב את האזור אם יוחזר שליט נוצרי. לחצים דיפלומטיים של חמש המעצמות אילצו בסופו של דבר לשלול את מינויו של עמר פאשה.

בשנים 1840, 1843 הציע מטרניך, בעל אינטרסים אוסטריים, להסדיר את המצב על ידי מינוי שני קאימקאם (מושלי נפה) כפופים לוולי צידון: קאימקאמיה נוצרית בראשות אמיר חיידר אבו א-למע, וקאימקאמיה דרוזית בראשות אמיר אחמד ארסלאן. פתרון זה שבר את כוחן של משפחות הנכבדים המסורתיות והותיר בעיות, במיוחד ביישובים מעורבים, שכן המעצמות האירופיות הגבירו את התחרות והסכסוכים המקומיים.

בשנת 1844 שלח האימפריה את הקפודאן ח'ליל פאשה למצוא פתרון. הוא קידם מינוי שני ווכילים (נציגים) בכל יישוב מעורב, אחד דרוזי ואחד מרוני. הווכילים ייצגו את האיכרים מול השייח'ים והיוו גוף גבייה בשם המשפחות החזקות.

הווכילים לא פתרו את הבעיה. המתחים הרוויחו ועימותים קשים יותר פרצו. השייח'ים הדרוזים שלטו בעיקר במרכז ובדרום, שם מונו הווכילים. בצפון תיפקדה הכמורה (הכנסייה) כהתערבות בתיווך.

לבסוף שלחה האימפריה את שּכיב אפנדי, שר החוץ, להביא הסדר. לאחר מעורבות צבאית הושג הסכם שכיב אפנדי, וקיבל אופי זמני של מבנה שלטוני משותף.

התוצאה הכוללת של כל השלבים האלה הייתה החלשות מעמדן של "המשפחות החזקות" והשייח'ים, עליית כוח הכמורה המרונית, וגיבוש צורת שלטון חדשה בהר-הלבנון. איכרים החלו לארגן מעצמם ולתבוע זכויות. בחלקים מהאזור נחלש כמעט לחלוטין כוחם הפיאודלי של השליטים המסורתיים.

בשנת 1840 חזר הסולטאן העות'מאני לשלוט בהר הלבנון. פירמאנים (כתבי זכויות) קבעו שמרונים, נוצרים בלבנון, יהיו שווי זכויות.

הדרוזים רצו לשמור על שליטתם. המרונים קיוו להיות בעלי השפעה רבה יותר. מתחים אלה הובילו למהומות קשות ב-1841, שנקראו פרעות 1841.

ניסו למנות שליט ישיר, ואחרי ויכוחים שלחו חייל שקראו לו עמר פאשה. המעצמות האירופיות התערבו והסירו אותו.

הוצעו שתי קאימקאמיות (מחוזות) ב-1843. קאימקאם (מושל נפה) נוצרת ואחד דרוזי. הרעיון פיצל את הכוח והותיר בעיות ביישובים מעורבים.

בשנת 1844 מינו בכל יישוב מעורב שני ווכילים (נציגים), אחד דרוזי ואחד מרוני. הווכילים ייצגו את האיכרים ואספו מיסים.

לבסוף הוקמה מג'לס (מועצה) אחרי התערבות דיפלומטית. המועצה ניסתה לייצג קבוצות שונות.

התוצאה הייתה שינוי גדול: המשפחות החזקות איבדו כוחן. הכמורה (הכנסייה) התחזקה. האיכרים החלו לארגן את עצמם.