ליבידו

ליבידו (מלעז: libido; בעברית: חימדון) הוא הדחף המיני והאנרגיה שמייצגת, לפי פרויד, את יצר החיים. פרויד קבע שהליבידו היא אנרגיה נפשית שמקורה בדחפים מולדים ונרכשים, ופועלת בתוך ה'איד', החלק המולד והלא-מודע של הנפש. הליבידו אינה רק הפעולה המינית עצמה, אלא מכלול גורמים שמשפיעים על עיצוב האגו וההתנהגות.



במסגרת הפסיכואנליזה של פרויד, הליבידו עוברת סדרת שלבים פסיכוסקסואליים: אוראלי, אנאלי, פאלי, שלב הדחקה (לטנטי) ולבסוף הג'ניטלי. אזורים ארוטוגניים (אזורים בגוף שמעוררים הנאה) קשורים לשלבים אלה. קיבעון בשלב יכול לגרום לתכונות אופי בעייתיות בבגרות. פרויד גם תיאר קונפליקט בין דחפי הליבידו ובין הסופר-אגו, המצפון שמייצג נורמות חברתיות. מתחים אלה גורמים לשימוש במנגנוני הגנה. מטרת הפסיכואנליזה היא להביא דחפים אלה אל התודעה, כדי להפחית את התלות במנגנונים אלה.

פרויד הדגיש שפסיכותרפיסט צריך להכיר גם את התכנים והדינמיקה של עצמו. אם אנרגיות ה'איד' מתעוררות בטיפול, הן עלולות לשבש את עבודת האגו של המטפל.


קרל גוסטב יונג השתמש גם הוא במושג ליבידו, אך הרחיב אותו. אצל יונג, הליבידו היא אנרגיה נפשית כללית שמניעה התנהגות, ולא רק תשוקה מינית. יונג שם דגש על ביטוי הליבידו דרך סמלים, דימויים ופנטזיות.



מערכת המזל-לימבית (ליבה מוחית שקשורה לתגמול) ונוירוטרנסמיטרים כמו דופמין קשורים לוויסות הליבידו. דופמין הוא מוליך עצבי שקשור בתחושת הנאה. גם נוירופפטידים והורמוני מין משפיעים על הדחף המיני.


בליבידו נשית יש קישור למחזורים הורמונליים. אצל נשים רבות התשוקה עולה בימים שלפני הביוץ, כאשר רמות טסטוסטרון גבוהות יחסית (כמחזור טיפוסי של יום 13, 14). אחרי הביוץ הטסטוסטרון יורד, ולעיתים עולה הפרוגסטרון, שעלול להקשות על השגת אורגזמה. שינויים אלה גם משפיעים על סיכוך הנרתיק.


חוסר פרטיות, עייפות, דיכאון, סטרס ותנאים סביבתיים קיצוניים יכולים להוריד את החשק המיני. גם היסטוריה של פגיעה מינית, בעיות בדימוי הגוף וחרדה ממגע מיני משפיעות על הליבידו.


בעיות אנדוקריניות כמו תת-פעילות של בלוטת התריס, תרופות שונות ומצב בריאותי של בן-זוג יכולים להשפיע על הליבידו. במחקר קטן בקרב גברים נמצאה עלייה ברמות הטסטוסטרון ביום השביעי להימנעות משפיכה. אצל נשים, אנמיה יכולה להוריד את הליבידו בגלל ירידה בברזל.


חומרים אפרודיזיאקיים מעלים חשק, ואנשים מסוימים מחפשים תרופות להורדת ליבידו (אן-אפרודיזיאקיים). עם זאת, ירידה בליבידו נגרמת לעיתים כתוצאה מתרופות שכיחות, ביניהן גלולות למניעת הריון הורמונליות, אנטי-דיכאוניים, תרופות אנטי-פסיכוטיות וחוסמי בטא. גלולות עלולות להעלות רמות חלבונים שקושרים הורמוני מין (SHBG), וכך להפחית זמינות טסטוסטרון; רמות אלה עשויות להישאר גבוהות זמן מה גם לאחר הפסקת השימוש.


יש השערות שהגברים חווים שיאי חשק קיצוניים בתקופת ההתבגרות, סביב גיל 15, 16. נדמה שהליבידו הנשית תגדל בהדרגה ותשיג שיאה באמצע שנות ה-30. רמות טסטוסטרון ואסטרוגן משתנות לאורך החיים ומשפיעות על הדחפים המיניים.

ליבידו (חימדון) הוא דחף פנימי שמוביל לחיפוש קרבה ולהמשך חיים. פרויד, פסיכולוג מפורסם, קרא לזה אנרגיה נפשית. ה'איד' הוא חלק טבעי ולא-מודע של הנפש.



פרויד אמר שהליבידו עוברת שלבים בילדות: שלב שבו התינוק נהנה מהאוכל, שלב של שליטה גופנית, ועוד. אם יש תקלה בשלבים האלה, האדם עלול לפתח בעיות מאפייניות. גם המתח בין הרצונות הפנימיים ובין כללי החברה משפיע על ההתנהגות.


הפסיכולוג יונג חשב שליבידו היא פשוט אנרגיה נפשית כללית. הוא אמר שהיא יכולה להתבטא בסמלים ובדמיון.


גוף ומוח משפיעים. דופמין (כימיקל במוח שגורם להנאה) והורמונים משפיעים על הרצון לקרבה. אצל בנות חלק מהשינויים קשורים למחזור החודשי, התקופה החודשית של הדימום. לפעמים נשים חשות יותר רצון לפני הביוץ.

גם סטרס, עייפות, דיכאון ופגיעה בעבר יכולים להוריד את החשק. תרופות מסוימות יכולות להוריד אותו גם כן. אצל בנים יש עלייה ברצון בגיל ההתבגרות, ואצל בנות הרצון גדל בהדרגה עד גיל מבוגר יותר.

הסבר פשוט: ליבידו מושפעת מהגוף, מהמוח ומהחוויות.