ליבק

ליבק היא עיר בצפון גרמניה והשנייה בגודלה במדינת שלזוויג-הולשטיין. אוכלוסיית העיר כ-216,000 (2020). היא שוכנת על נהר הטרווה, והנמל שלה הוא הגדול בנמלי גרמניה לחוף הים הבלטי. העיר העתיקה יושבת על אי שמקיף אותה הנהר.

תומאס מאן וגינטר גראס, זוכי פרס נובל לספרות, שילבו את תיאורי העיר ואנשיה בספריהם. בליבק יש שדה תעופה, ואוטובאן מס' 1 מקשר אותה עם המבורג ודנמרק.


האזור היה מיושב כבר בסיום עידן הקרח, ויש בו דולמנים, מבני קבורה פרה-היסטוריים. סביב שנת 700 החלו עמים סלאביים (עמים שמדברים שפות סלאביות) להגר לאזור. ליוביצה, ליבק העתיקה, נוסדה על גדות הטרווה כיישוב מוקדם.

במאה ה-10 הפכה ליבק למרכז חזק ונבנתה בה טירה. העיר נשרפה בשנת 1128 על ידי שבט ראני. העיר המודרנית נוסדה בשנת 1143 על ידי אדולף השני מהולשטיין על האי בוקו. לאחר מכן הועברה לבעלות היינריך הארי, ובהדרגה צמחה למרכז מסחרי.

הקיסר פרידריך השני העניק בשנת 1226 לליבק מעמד עיר קיסרית חופשית (עיר שקיבלה זכויות ניהול וייצוג עצמאיות). במאה ה-14 ליבק הפכה ל"מלכת" ברית ערי ההנזה, ברית מסחרית של ערי נמל בצפון אירופה. בשנת 1375 כונתה ליבק כאחת מ"תהילות האימפריה הרומית הקדושה" על ידי הקיסר קארל הרביעי.

העיר החלה לדעוך לאחר מעורבות במלחמות ובשינויים במסלולי המסחר האירופיים. ברית הערים ההנזה נחלשה והפכה לפחות חשובה עם המעבר למסחר טרנס-אטלנטי במאות המאוחרות. למרות זאת, ליבק נשארה מרכז סחר חשוב בים הבלטי.

המוזיקאי דיטריך בוקסטהודה שימש כנגן עוגב בכנסיית מריה החל מ-1668. במהלך המלחמות של התקופה הנפוליאונית נכבשה ליבק ב-1806 ונשלטה על ידי צרפת עד קונגרס וינה ב-1815.

במלחמת העולם השנייה ליבק הייתה העיר הגרמנית הראשונה שהופצצה בידי חיל האוויר המלכותי ב-28 במרץ 1942. ההתקפה פגעה קשה במרכז העתיק, הרסה שלוש כנסיות מרכזיות וחלקים נרחבים של הבנייה. העיר נכבשה על ידי כוחות בריטיים ב-2 במאי 1945.

אוכלוסיית העיר גדלה אחרי המלחמה, מ-150,000 ב-1939 לכ-220,000. ליבק עמדה על גבול בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית אחרי החלוקה. שוחזרו חלקים רבים מהמרכז ההיסטורי, וב-1987 הוכרז המרכז ההיסטורי של ליבק כאתר מורשת עולמית. רבים מהמבנים בעיר בנויים בסגנון "גותיקת לבנים" המאפיין את האזור.


קהילת יהודי ליבק ומויסלינג הייתה קטנה; שיאה היה בשנת 1913 עם כ-700 תושבים. היהודים הראשונים באזור הגיעו במאה ה-17, בעיקר אשכנזים מסוחרים מהמבורג. אותם יהודים התגוררו לעיתים בכפרים סמוכים כי בעיר המדינה ליבק לא תמיד הורשו לגור.

ב-1933 החל גל עזיבה של יהודים עם עליית הנאצים. ערב מלחמת העולם השנייה נמנו כ-650 יהודים בעיר. בחורף 1941, 1942 גורשו 85 יהודים מרשימת התושבים לריגה, שם נהרגו. אחרי המלחמה חזרו מעט יהודים לשכונה. בספטמבר 1947 נשלחו מעפילי האקסודוס למחנות בפאונדורף ומחנה אמ-שטאו שבמחוז ליבק; בבית הקברות היהודי נמצאים שלושה קברי תינוקות מהמקרה הזה.

ליבק היא עיר גדולה בצפון גרמניה. יש בה כ-216,000 אנשים (2020). העיר שוכנת על נהר הטרווה (נהר הוא זרם מים גדול). הנמל של ליבק גדול מאוד. נמל הוא מקום שבו עוגנות ספינות.

העיר העתיקה יושבת על אי. אי זה מקום מוקף מים. סופרים מפורסמים כמו תומאס מאן כתבו על ליבק בספריהם.


האיזור היה מיושב כבר לפני אלפי שנים. סביב שנת 700 הגיעו לכאן עמים סלאביים (עמים עם שפות סלאביות). העיר החדשה נוסדה ב-1143 על ידי אדולף השני מהולשטיין.

ליבק הפכה לעיר חשובה מאוד למסחר במאות ה-13, 14. היא הובילה את ברית ערי ההנזה (קבוצה של ערי סחר בצפון אירופה). ב-1375 קראו לה אחת מתהילות האימפריה.

בעידן המודרני העיר נפגעה במלחמת העולם השנייה. ב-28 במרץ 1942 הופצצה העיר והמרכז העתיק ניזוק קשה. ב-1945 נכבשה על ידי כוחות בריטיים. אחרי המלחמה שיפצו את המרכז ההיסטורי. ב-1987 הכריזו עליו אתר מורשת עולמית.


הקהילה היהודית הייתה קטנה. בשיאה ב-1913 היו כ-700 יהודים. חלק מהיהודים עזבו כשעלו לשלטון הנאצים ב-1933. בחורף 1941, 1942 הוגלו 85 יהודים לריגה, ושם הם לא שרדו. אחרי המלחמה חזרו לעתים יהודים לעיר. בבית הקברות היהודי יש שלושה קברי תינוקות של מעפילי האקסודוס.