ליד

"ליד" (בגרמנית: Lied, ברבים Lieder) הוא שיר אומנותי, בדרך כלל לְקול ולפסנתר. לפעמים הליד נכתב לקול ותזמורת. ז'אנר זה התחיל בתקופה הקלאסית (המאה ה-18) ושגשג במיוחד בתקופה הרומנטית (המאה ה-19).

הליד שונה מהאופרה: האופרה גדולה ומרובת דמויות, בעוד הליד קצר ואינטימי. הליד מתמקד באחדות בין המוזיקה למילים. מוטיב מוזיקלי קצר יכול לקבל חשיבות גדולה ולשמש כגרעין השיר.

ביצירה מוזיקלית של ליד ערוך לעתים שינוי סולם שנקרא טרנספוזיציה (העברת היצירה למפתח אחר). זו מאפשרת התאמה למנעד הקול של המבצע. הוצאות תווים לעתים מדפיסות גרסאות במספר סולמות, ולפעמים הן משנהות את היחסים המקוריים בין השירים במחזור.

ניתן להבחין בשלוש דרכים מרכזיות להלחנת ליד: אחת מדגישה את המלודיה הזמרית (מופיע אצל שוברט), אחרת מעניקה לפסנתר תפקיד שווה לפרשנות (מובהק אצל שומאן), ושלישית מרחיבה את השיר לממדים אורקסטרליים ומונומנטליים (כמו אצל מאהלר ושטראוס).

שורשיו של הליד נבנים בסוף הרנסאנס ובתחילת הבארוק. מרטין לותר אסף שירי דת בגרמנית שנשאו השפעות ממזמורים גרגוריאניים ושירים חילוניים. בבארוק המוקדם נכתבו שירים בליווי לאוטה או בליווי קונטינואו (קונטינואו = ליווי בס רציף שממלא את התפקיד ההרמוני). באך ומלחיני בארוק גרמנים אחרים כתבו גם הם שירים לקול עם ליווי.

עם הזמן עבר הליווי מקונטינואו לנוסח מלא כתוב, ועמדה בשימוש לעתים קרובות הפיאנופורטה (אב המשפחה של הפסנתר), שהחליף את הצ'מבלו.

בין מי שכתבו לידר בתקופה הקלאסית היו קרל פיליפ עמנואל באך, היידן, מוצארט ובטהובן. בטהובן כתב, ככל הידוע, את מחזור השירים הראשון: "An die ferne Geliebte". מוצארט כתב שירים בשפות שונות, והיידן חיבר שירים ידועים, בהם קטע שהפך מאוחר יותר להמנון.

התקופה הרומנטית היא תקופת השיא של הליד. פרנץ שוברט נחשב לגדול מלחיני הליד בעוצמה ובכמות (כ-600 שירים). שוברט חיבר מחזורי שירים ושילב בצורה חדשנית בין המלודיה, ההרמוניה והטקסט. דוגמה מפורסמת היא "גרטכן ליד האופן הכישור".

רוברט שומאן הביא לפסנתר תפקיד שוויוני: הפסנתר לא רק מלווה אלא מפרש ומוסיף רבדים דרמטיים. שומאן פיתח גם רעיון של "מנגינה אין-סופית" (Unendlichmelodie) ושילוב הרמוניות שזזות ללא סיומת ברורה.

פליקס מנדלסון ויוהנס ברהמס ייצגו גישות שונות: מנדלסון שילב בין שוברט לשומאן בלריות עדינות; ברהמס חזר לתפקיד המלווה של הפסנתר ונגע בנושאי נוסטלגיה וזיכרון.

גם נשים יצרו לידר בתקופה הזו, כמו פאני מנדלסון וקלארה שומאן, אבל יצירותיהן זכו לתשומת לב מועטה יחסית בזמנם, ונמצאות כיום בהתעניינות מחודשת.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הופיעו סגנונות פוסט-רומנטיים, שהושפעו מאוד מווגנר. גוסטב מאהלר וריכרד שטראוס כתבו שירים בממדי ענק, לעתים עם תזמורת מלאה. מאהלר שלב בשיריו זיכרונות עממיים ונושאים כמו אהבה ומוות (לדוגמה: "Ich bin der Welt abhanden gekommen" ו"Der Abschied"). שטראוס התרכז בהרחבת ההרמוניה והתזמור. אלכסנדר פון זמלינסקי ופוליפוני אחרים פעלו גם הם בז'אנר זה.

הוגו וולף הביא מהפכה: הוא הלחין כל שורה ומילה בקפידה ופיתח את תפקיד הפסנתר כפרשן חשוב. וולף שילב כרומטיקה (שימוש בסמיכות של צלילים כדי ליצור צבעים חדשים) והשפעות מודרניות, והפך לדמות מרכזית בליד הקאמרי.

מכללה זו כללה את ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן. שנברג ניסה כתיבה אטונלית (ללא סולם מרכזי) וחשב על שירה-דיבורית בשם Sprechgesang או Sprechstimme (שירה קרובה לדיבור). ברג ווברן המשיכו ברעיונות ניסיוניים ואטונליים.

גם במאה ה-20 המשיכו מלחינים לכתוב לידר. בצרפת נוצרה המélodie הצרפתית אצל פורה, דביסי וראוול. באנגליה וברוסיה היו גם מלחינים בולטים שכתבו שירים לקול.

לידר לא נוצרו רק בגרמניה. בצרפת כתבו mélodies, ברוסיה היו רומנסים (Poмaнcы), ובאיטליה וספרד היו גרסאות לאומיות לשיר לקול ולכלי. בישראל הולחנו לידר על ידי מלחינים כמו פאול בן-חיים, יחזקאל בראון ונעם שריף.

ביצועי לידר קיבלו תפוצה רחבה בזכות זמרים ופייטנים ידועים. דיטריך פישר-דיסקאו נחשב לתרומה המרכזית להפצת השיר האומנותי. גם אליזבת שוורצקופף וג'רלד מור היו מבצעים חשובים.

ליד (Lied) הוא שיר אומנותי בגרמנית. זה בדרך כלל שיר לזמר ולפסנתר. לפעמים יש תזמורת.

הליד התחיל בתקופה הקלאסית ונעשה מפורסם בתקופה הרומנטית. הליד קצר ואינטימי. הוא שונה מהאופרה, שהיא גדולה ומחוללת.

בזמנים רחוקים התפתחו שירי דת ושירים עם ליווי בשם קונטינואו (קונטינואו = ליווי בס שממלא את הצלילים התחתונים). אחר כך הפסנתר הפך לכלי הליווי העיקרי.

פרנץ שוברט כתב המון לידר. הוא אהב לשלב בין המילים למנגינה. רוברט שומאן נתן לפסנתר תפקיד חשוב, כאילו הוא שותף לשיר. יוהנס ברהמס כתב שירים על זיכרונות וגעגועים. הוגו וולף דאג שכל מילה תישמע בדיוק.

גוסטב מאהלר וריכרד שטראוס כתבו שירים גדולים לעתים עם תזמורת. שירים אלה מרגשים ולעתים מדברים על אהבה, זיכרון ומוות בעדינות.

אחרים ניסו צלילים חדשים. ארנולד שנברג פיתח כתיבה ללא סולם ברור ושיטת שירה שנראית כמו דיבור. זה נשמע שונה ומרגש.

זמרים כמו דיטריך פישר-דיסקאו עזרו להפיץ את הליד. גם פסנתרנים מיוחדים ליוו וזמרות מפורסמות ביצעו את השירים.