מאובן

מאובן הוא שריד, תבנית או עקבות של בעל חיים, צמח או אורגניזם אחר ממחזור גאולוגי קדום.
המאובנים נשמרים בסלעים כאשר חלקים קשים כמו עצמות, שיניים וקונכיות נקברים במהירות במשקעים.
בעקבות זאת החומר האורגני מוחלף או מתמלא במינרלים, או נשמר כתבנית של צורת האורגניזם.
יש גם מאובני עקבות, שמראים פעילות של יצורים, כגון דפוסים של הליכה או מאורות.
לעיתים נדירות נשמרים יצורים רכים, או גופים שלמים בתוך קרח, ענבר (שרף עץ) או זפת.
גם מיקרו־מאובנים, שרידים קטנטנים שצריך מיקרוסקופ כדי לראותם, חשובים להבנת החיים הקדומים.

באופן מקובל מכנים 'מאובן' שרידים בני יותר מ־10,000 שנה. שרידים צעירים יותר נקראים לעיתים תת־מאובנים.
מאובנים משמשים לתיארוך שכבות סלע ועוזרים לבנות את לוח הזמן הגאולוגי.


ההתעניינות במאובנים קדמה להבנה המדעית שלהם. בעת העתיקה והרנסאנס היו דעות שונות על מוצאם.
חוקרים כמו לאונרדו דה וינצ'י טענו שמאובנים הם שרידי חיים ששומרו בסלעי משקע.
מפתח חשוב היה ניקולאוס סטנו, שאחרי ניתוח שיני כריש ב־1666 פרסם מסקנות ב־1667.
סטנו הציע שהמאובנים היו שיניים של כרישים קדומים שהשתנו כימית אך שמרו את צורתם.
רוברט הוק וג'ון רי תמכו גם הם ברעיון שמאובנים הם שאריות אורגניזמים.

במאה ה־18 וה־19 גיבשה פלאונטולוגיה כתחום מדעי. ז'ורז' קיווייה הראה שהיו הכחדות בעבר.
וויליאם סמית השתמש במאובנים כדי לזהות שכבות סלע זהות ולבנות מפות גאולוגיות.
גילויו של המגלוזאורוס (Megalosaurus) וקטעי שלדי דינוזאורים התגלו במאה ה־19.
ריצ'רד אוון טבע את המונח 'דינוזאוריה' ב־1842.
עבודתו של צ'ארלס דרווין (מוצא המינים, 1859) שילבה את המאובנים בעדויות לאבולוציה.

במאה ה־20 נחשפו שלדים של דינוזאורים מפורסמים כמו טירנוזאורוס רקס ולוצירפטור.
נמצאו גם מאובנים אנושיים חשובים, כמו 'לוסי' (Australopithecus afarensis, 1974), שהעשירו את הבנת מוצא האדם.
התפתחות שיטות מחקר אפשרה תיארוך רדיומטרי של מאובנים ותובנות על אקולוגיה קדומה.


טכניקות מודרניות, כגון סריקת CT תלת־ממדית, מאפשרות לחקור מבנה מאובנים מבפנים.
אנליזות כימיות ואיזוטופיות עוזרות ללמוד על תזונה ואקלים קדום.
גילויים של רקמות רכות, נוצות וצבעים במאובני דינוזאורים שיפרו את התמונה על מראהם והתנהגותם.
מחקרי DNA עתיק אפשרו להשוות בין מינים קדומים ולגלות מקרים של הכלאה בין ניאנדרטלים לאדם מודרני.
שילוב בין פלאונטולוגיה, גאולוגיה, גנטיקה ואקולוגיה יוצר תמונה רב־ממדית של העבר הביולוגי.


מאובן מנחה הוא מאובן שהתפוצה שלו הייתה רחבה, אך הוא שרד רק תקופה גאולוגית קצרה.
בגאולוגיה משתמשים בו לקשור ולתארך שכבות סלע זו לזו. לא מקבל תאריך מדויק, רק חלון זמן משוער.

נוצר כאשר בשרה של חיה נאכל עד שנשארו רק העצמות, שהן אחר כך נולדו תחת שכבות משקעים.

קורה כאשר מינרלים חודרים לגוף המת וממלאים את חלליו, ומשאירים חותם מדויק של האורגניזם.

נוצר כשחיה משאירה טביעת רגל או צורה על אדמה, והאדמה מתמצקת לסלע.

יש מצבים שבהם גוף נשמר כמעט בשלמותו, למשל בקפיאה מהירה בקרח.

חרק או יצור קטן יכול להידבק בשרף עץ ולהישמר בתוכו לפרקי זמן ארוכים.

עץ יכול לעבור פירוק והמרה למינרלים, כגון סיליקטים, ושומר את מבנה הגזע.
מצאים כאלה נמצאו גם בארץ, למשל במכתש רמון.

מיקרו־מאובן קטן בדרך כלל מ־1 מילימטר ודורש מיקרוסקופ כדי לראותו.
מיקרו־פלאונטולוגיה חקרת פרטים קטנטנים אלה, שמסייעים להבין תקופות קדומות ביותר.
מיקרו־מאובנים משמשים גם בחיפושי נפט וגז, משום שהם מצביעים על סוגי סביבות קדומות.


מאובנים מספקים ראיות להתפתחות הדרגתית של קבוצות חי וצומח לאורך מיליוני שנים.
מינים מעבר, כמו ארכאופטריקס (יצור עם תכונות של זוחל ועוף), מראים תכונות משולבות.
דוגמות רצף אבולוציוני מופיעות גם בהתפתחות הסוס לאורך עשרות מיליוני שנים.
גלויות מאובנים חדשות ממלאות חלקים בפאזל האבולוציה, גם אם לא כל השלבים מתועדו.

מאובנים עוזרים לקבוע גיל יחידות סלע ולבנות כרונולוגיה גאולוגית באמצעות ביוסטרטיגרפיה.
שילוב עם שיטות תיארוך כמו תיארוך רדיומטרי מעניק תאריכים מדויקים יותר.
מאובנים גם מספקים רמזים לסביבה שבה נוצרו הסלעים, ימית או יבשתית.

מאובני הומינידים מלמדים על הליכה זקופה, נפח מוח, שימוש בכלים והתקדמות האבולוציה של האדם.

מיקרו־מאובנים באתרי חפירה מסייעים לשחזר תזונה, נוהגי ציד וביות של חברות קדומות.

מאובנים מגלים אקלים קדום וסביבות היסטוריות, ומעידים על תנועת היבשות.
רצפים פוסיליים מדגימים גם אירועי הכחדה המונית, כמו זו בסוף הקרטיקון.


(תמונות מאובנים שונות נזכרו במקור, כולל גזעי עצים מאובנים, שלדי דינוזאורים וחרק בענבר.)

דלק מאובנים נוצר מתוך התאבנות אורגניזמים בסביבה דלה בחמצן.
פחם נוצר מצמחים, נפט וגז נוצרו בעיקר מחומר אורגני ימי.
גילי דלקי המאובנים נעים ממיליוני עד מאות מיליוני שנים.

מאובן הוא שארית של חיה, צמח או יצור אחר שנשמרה בסלע.
זה יכול להיות עצם, שן, קונכייה או טביעת רגל.
לפעמים יש יצורים קטנים שנשמרו בענבר, שרף של עץ.


כשיצור מת, הוא צריך להיקבר מהר כדי לא להיעלם לגמרי.
המשקעים שמכסים אותו הופכים לבסוף לסלע.
לעיתים המינרלים מחליפים את החומר של היצור.
כך נוצרת תבנית שמראה איך היצור נראה בעבר.


לפעמים אנשים חשבו שמאובנים נופלים מהשמים.
בשנת 1667 ניקולאוס סטנו הראה ששיני כריש במצוקה היו באמת שיניים עתיקות.
מאוחר יותר גילו מדענים שלדים של דינוזאורים ושם אחד מהם היה מגלוזאורוס.


ענבר: חרק קטן לכוד בשרף עץ ושמר את הגוף.
עץ מאובן: עץ שהומר למינרלים ושומר את צורת הגזע.
מיקרו־מאובנים: חלקיקים קטנים שמראים יצורים זעירים. כדי לראותם צריך מיקרוסקופ.
מאובן חותם: טביעת רגל שהפכה לסלע.

=למה מאובנים חשובים?

מאובנים מראים מי חי לפני מיליוני שנים.
הם עוזרים להבין איך חיות וצמחים השתנו עם הזמן.
יש גם מאובנים של בני אדם קדמונים, כמו 'לוסי'.
מאובנים מראים גם מתי קרו הכחדות גדולות של חיות.


חומרים כמו פחם ונפט נוצרו מאורגניזמים קדומים.
הם נוצרו במקומות עם מעט חמצן במשך מיליוני שנים.