מאיר שחר

מאיר שחר (נולד ב-1959) הוא פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב. נולד בירושלים, בנו של ההיסטוריונית שולמית שחר והסופר דוד שחר. סיים תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית.

המשיך ללמוד סינית בטאיפיי. ב-1992 קיבל דוקטורט מהרווארד בשפות ותרבויות מזרח אסיה. עבודת הדוקטורט חקרה את השפעת רומנים מהמאה ה-16 וה-17 על עיצוב עולם האלים הסיני. במחקרו בשילב הדרכה של פטריק האנאן, סינולוג, כלומר חוקר סין.

שחר לימד באוניברסיטה העברית ומאז 1995 באוניברסיטת תל אביב. שימש כפרופסור אורח וכחוקר אורח באוניברסיטאות כמו סטנפורד, אוקספורד, ברקלי ובייג'ינג. כיהן כראש החוג למזרח אסיה (2004, 2006) ועבר לכהן בראש מכון קונפוציוס בתל אביב (2007, 2012). ב-2002 זכה בפרס מיכאל ברונו.

נשוי לציירת נגה ג'אנג-חואי שחר. הם חיים בתל אביב והורים.

מחקריו מתרכזים בשלושה תחומים: הקשר בין ספרות לדת בסין, ההיסטוריה וההקשרים הדתיים של אמנויות הלחימה הסיניות, והשפעת התרבות ההודית על סין.

ספרו הראשון ראה אור בהוצאת הרווארד ב-1998. שחר חוקר בו כיצד רומנים מהמאה ה-16 וה-17 עיצבו דמויות אלים סיניות. רומנים אלה השפיעו על סיפורת בעל פה ותיאטרון, והגיעו לכל שכבות החברה.

הוא מתמקד בדמויות אלים חורגות מהמוסכמות, למשל ג'י-דיין ("ג'י המשוגע"). במחקר שחר הראה שאלים פרועים לא תמיד שיקפו סדר חברתי קיים, ולעיתים סיפקו פיצוי או השראה להתרסויות חברתיות. יחד עם רוברט וולר ערך את האסופה Unruly Gods (1996).

בספר העברי "הדת הסינית" (1998) הציג את היסטוריית דתות סין לקוראים בעברית, ובסיסו בספריו באנגלית.

תרגום פרקים מהיצירה הקלאסית "המסע למערב" (המאה ה-16). התרגום של שחר אוזן בציורים של רעייתו. הספר ראה אור ב-2008.

ספר זה שיצא ב-2008 הוא אחד המחקרים המדעיים הראשונים בשפה מערבית על מנזר שאולין והאמנויות הסיניות. הוא זכה לתהודה וראה אור גם במספר שפות אחרות.

שחר בוחן את התפתחות אמנויות הלחימה מהמאה ה-5 ועד תחילת המאה ה-20, תוך שימוש בכתובות אבן (אפיגרפיה) וכתבים היסטוריים. הוא מצביע על מעורבות נזירים בקרבות כבר במאה ה-7, כשעזרו לקיסר לי שה-מין, ומסביר כי הצורך בהגנה על המנזר השפיע על פיתוח טכניקות לחימה.

עוד טענתו המרכזית היא שאמנויות לחימה ביד ריקה רבות נוצרו בשלהי המאה ה-16 וה-17. מקור חלק מהטכניקות הוא בתרגילי דת דאואיסטית (תרגילי גוף שנועדו לבריאות ורוחניות), שהשתלבו עם טכניקות לחימה. מיתוסים שמייחסים את מקור האומנויות לדמויות קדומות כמו בודהידהרמה וז'אנג סאן-פנג נוצרו גם הם בתקופה זו.

שחר דן גם בקשר בין אמנויות הלחימה למסורות דתיות, וביחסי מנזר שאולין לשלטון בשושלות שונות, שנסקרו כידידותיות או חשדניות בהתאם לעיתים.

שחר חקר בעיקר את השפעת הבודהיזם הטנטרי (בודהיזם אזוטרי, צורות פולחן וטקסים מיוחדים) על סין. הוא הראה כיצד אלים הודיים אומצו בסין דרך הבודהיזם הטנטרי. יחד עם ג'ון קישניק ערך ספר על נושא זה.

בשנים האחרונות חזר לחקר אלים סיניים, ובפרט את נה-ג'ה. לפי המיתוס נה-ג'ה ניסה להרוג את אביו, אירוע שמצביע על מתחים במשפחה ובערכי כיבוד האבות. שחר עוקב גם אחרי מקורותיו ההודיים של האל, ששמו המקורי במיתולוגיה ההודית היה נלקוברה.

כעת חוקר את תפקידם של סוסים, פרדות וחמורים בתחבורה, חקלאות וצבא בצפון סין. העבודה קשורה גם לפולחן "מלך הסוסים" ומלווה במחקר שדה אנתרופולוגי.

בין ספריו המרכזיים: Crazy Ji (1998), The Shaolin Monastery (2008). ספריו תורגמו לסינית, פורטוגזית, איטלקית ופולנית.

מאיר שחר נולד בירושלים ב-1959. הוא פרופסור שחוקר את סין.
למד סינית והשלים דוקטורט בהרווארד.
הוא מלמד באוניברסיטת תל אביב מאז 1995.

שחר חוקר שלושה דברים עיקריים: דת וספרות בסין, אמנויות לחימה סיניות, והשפעות מהודו.

בספרו עוסק בשירים וברומנים ישנים שעיצבו דמויות אלים בסין.
הוא בוחן אלים שונים, כמו ג'י המשוגע, שהיו שונים מהממוצע.
הרוב האנשים למדו על אלים אלה דרך סיפורים ועל ידי הצגות תיאטרון.

בספר על מנזר שאולין מסביר שחר שנזירים למדו להלחם.
אמנויות לחימה ביד ריקה (שקוראים להן "צואן", אגרוף) התפתחו בעיקר במאות ה-16 וה-17.
טכניקות אלה התפתחו גם מתוך תרגילי בריאות דתיים.

שחר הראה שאלים הודיים הגיעו לסין דרך צורות של בודהיזם.
האל נה-ג'ה, לדוגמה, לקח חלק בסיפורים עם שורשים הודים.

הוא עשה מחקר שטח בטיוואן ובצפון סין.
כיום הוא חוקר גם את חשיבות הסוסים והחמורים בסין הקיסרית.