מגילת תענית

מגילת תענית היא חיבור קצר בארמית בינונית שחובר בתקופה המאוחרת של ימי בית שני. המגילה היא רשימה של כ־35 מועדי שמחה. במועדים אלו, שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה, אסור לצום ולא למספוד. בין הימים המוכרים נכללים חנוכה ופורים, אך רוב המועדים לא נהוגים כיום.

המגילה מחולקת לשני חלקים: החלק הארמי שנקרא "המגילה" (הרשימה עצמה), ונספח פרשני בעברית שנקרא "הסכוליון". הסכוליון (סכוליון = פירוש, הסבר) הוא אוסף פרשנויות ומסורות שמוסיף הסברים למועדים. לעיתים מכנים את השניים במטאפורה "משנה" ו"גמרא" כדי להדגיש את יחס הפירוש לטקסט.

הטקסט מסודר לפי חודשי השנה: מתחיל בניסן ומסתיים באדר. לכל מועד מצוין תאריך, ולעתים נלווה לו הסבר קצר והציון "דלא להתענאה" (אסור להתענות) או "דלא למספד" (אסור למספד).

המגילה נכתבה בארמית בינונית, שהיא שפה ששלטה בימי הבית השני ונבדלת מארמית התלמודים.

המועדים במגילה מציינים אירועים היסטוריים כמו בניית חומות ירושלים, ניצחונות צבאיים וביטול גזירות. סדר המועדים הוא על פי לוח השנה, ולא כרונולוגית. חלק מההסברים במגילה קצרי רוח, וחלקם מורחבים בסכוליון.

המגילה מזכירה כמה תאריכים הקשורים לבניית חומות ירושלים. החוקרים חלוקים אם כל התאריכים מתייחסים לאותה חומה או לחומות שונות (נחמיה מול חומה חשמונאית). הסכוליון מציע פירושים שונים, ולעתים מסורות שונות הוצמדו ליום אחר.

"יום טוריינוס" מוזכר בנוסח המאוחר ונכנס לגרסה המצרפת של הסכוליון. בגמרא מובאים הסברים שונים לשם היום ולביטולו. נראה שהשם והסיפור השתנו במסורות השונות, ועדות אלו משקפות בלבול מסוים במקורות.

זמן חיבור המגילה שנוי במחלוקת. המועדים עצמם משתרעים על כ־500 שנה, מהבנייה בימי עזרא ונחמיה ועד אירועים סמוכים לביטול גזירות קיסריות. המסורות מחשיבות את חנניה בן חזקיה או בנו אלעזר בן חנניה כמי שכתב או החתים את המגילה; זו הסברה שמקשרת את המפעל לימי סוף התקופה החשמונאית וראשית התקופה שלאחריה.

מחברי המחקר הציעו כמה מטרות לכתיבת המגילה: לתעד ימים שבהם נעשו ניסים; לחזק רוח לאומית או מרדית בעיתות קשות; או לתת מסמך הלכתי שמסדיר איסורים והיתרים של תענית והספד. קיימת גם דעה שהמגילה נוצרה כטקסט היסטורי ובהמשך צומצפו לה סעיפים הלכתיים.

הסכוליון נוצר בשלבים, לאורך דורות, ולא כתוצר יחיד. יש שלוש משפחות נוסחים לסכוליון: נוסח פרמה, נוסח אוקספורד ונוסח הכלאיים. שני הנוסחים הראשונים קדומים; נוסח הכלאיים מאוחר יותר ואיחד מסורות שונות, לעתים בצורה גסה.

בגמרא הבבלית מובאים קטעים של המגילה יחד עם ביאורים אגדתיים שנראים כחלק ממסורת סכוליונית שהייתה קיימת לפני התלמוד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי נראה שהאמוראים עצמם הצמידו פרשנויות לחלק מהמועדים.

במגילה נאמר שאלו יומיא דלא להתענאה ומקצתהון דלא למספד. פירוש מקובל רואה בתענית איסור חמור יותר, ולכן כל הימים אסורים בתענית ורק חלקם אסורים בהספד. המונח "הספד" יכול לשאת משמעות של קינה או נאום לזכר הנפטר, ויש מחלוקות בין הפרשנים לגבי פירושו המדויק.

בסיום המגילה מופיע משפט המעניק פטור מסוים: אנשים שנדרו תענית לפני כתיבת המגילה או שנדרו נדר כללי יוצאים מכלל האיסור. לאורך הדורות הפסיקה ההלכה לבטל את השימוש המעשי ברוב איסורי המגילה; עד המאה ה־3 הפסיקה המגילה להיות מחייבת, וחליפו בה שמירת חנוכה ופורים בלבד.

שוררים כתבי יד ונוסחים שונים של המגילה והסכוליון. המגילה הודפסה לראשונה במנטובה לפני הדפסת התלמוד הבבלי בשלמותו. בנוסף, בסופו של נוסח הכלאיים צורפה לעתים "מגילת תענית בתרא": רשימה מאוחרת של ימי תענית שהוספה בזמן מאוחר יותר.

מגילת תענית היא רשימה עתיקה של ימי שמחה של עם ישראל. המגילה כתובה בארמית. היא מזכירה בערך 35 ימים שבהם אסור לצום ולא למספוד. (מספד = דבר שאומרים בזכרון למת.)

המגילה מחולקת לשני חלקים: הטקסט הארמי הקצר והסכוליון. הסכוליון (סכוליון = פירוש) הוא הסברים בעברית על כל מועד.

במגילה כתובים תאריכים שמציינים ניסים, ניצחונות או בניית חומות בירושלים. למשל מוזכרים ימים הקשורים לבניית חומה. הסדר הוא לפי חודשי השנה, מהחודש ניסן עד החודש אדר.

לא בטוח מי כתב את המגילה. המסורת מזכירה את חנניה בן חזקיה ואלעזר בנו. החוקרים סבורים שהיא נכתבה זמן רב לפני חורבן בית שני, ושהיא אוספת אירועים שנמשכים מאות שנים.

מאוחר יותר נוספו פרשנויות שונות. הלומדים לקחו חלקים מהמגילה והשמיעו עליהם סיפורים. לאורך הדורות רוב המועדים הפסיקו להיות מחייבים בהלכה. היום בדרך כלל זוכרים משם את חנוכה ופורים בלבד.

מאוחר יותר צורפה רשימה נוספת של ימי תענית. היא לא חלק מקורי של המגילה, אלא תוספת שנכנסה מאוחר.