מדיניות הקיצוב

מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית בישראל בין 1949 ל-1959, הידועה כ"תקופת הצנע". מטרתה הייתה לשמור על שער חליפין יציב (המחיר בו מחליפים מטבעות) ולחסוך במטבע חוץ (מטבע שאינו שקל). המדיניות כללה שתי דרכי פעולה עיקריות: כיוון אשראי והשקעות, ובמיוחד הגבלת רכישה של מזון, בגדים ומוצרי צריכה.

המדינה קבעה קיצוב בגלל קליטת עלייה המונית וחוסר במטבע חוץ אחרי מלחמת העצמאות. חששו שמחירי המוצרים יעלו ושתיווצר אי־שוויון בין חדשים ועשירים. הממשלה הקימה את משרד האספקה והקיצוב כדי לנהל את המערכת. המונח "צנע" והפועל "לצנע" הוטבעו קודם לכן על ידי ראובן אלקלעי.

כל אזרח קיבל הקצבה קבועה, שניתנה דרך פנקס נקודות (פנקס שממנו גוזרים תלושים). ההקצבה נקבעה על ידי מומחה אמריקני לְתזונה ולוועדת רופאים. בין הפריטים היו לחם, קמח, סוכר, אורז, קטניות, גבינה רזה ותפוחי אדמה; הבשר והחלב הוקצבו בכמויות חודשיות או באבקות. המטרה היתה לשמור על מחירים אחידים ולהבטיח אספקה לכולם, ובעיקר לעולים חדשים.

הקיצוב הורחב גם לבגדים ולרהיטים. יוצרו פריטי "טקסטיל לכל", בגדים פשוטים מחומרים זולים, ורהיטי בסיס שנועדו להיות פונקציונליים וזולים. זאת כדי לאפשר לבגדים ולרהיטים להגיע לכל האוכלוסייה.

בהתחלה הציבור קיבל את הצורך בצנע. עם הזמן גדלה התנגדות. אנשים החזיקו כסף נזיל אך לא יכלו לקנות את כל מה שרצו בגלל הקיצוב. זה הוביל לשוק השחור, שוק לא חוקי שבו נמכרו מוצרים מוקצבים. הממשלה ניסתה לאכוף את החוקים, כולל בדיקות וחקירות רבות, אך השוק השחור נשאר פועל ומרחיב.

פיקוח כלל חיפושים ובדיקות, והוקם מטה למלחמה בשוק השחור. נפתחו תיקים רבים נגד מעורבים בשוק השחור. היו גם מקרים של חשדות לשחיתות בתוך המערכת.

הצנע הוגמש מאז סוף 1950. חלק מהסיבות היו שינוי מדיניות כלכלית, זרימת מטבע חוץ אחרי הסכם השילומים מ-1952 וקשיים באכיפה. ב-1953 וב־1956 בוטלו חלק מההגבלות. משטר הצנע בוטל סופית ב-1959.

הצנע נחקק בתודעה כתקופה קשה, אך גם כהישג בכך שהבטיח אספקת מזון לכל והקל על קליטת עלייה. היו גם תופעות שליליות, כמו שוק שחור ושנאה כלפי המנהלים. בעשייה הזו נוצרה תשתית כלכלית וצמיחה בתל"ג, יחד עם ירידה במדד המחירים לצרכן.

מדיניות הקיצוב הייתה בישראל מ-1949 עד 1959. הקיצוב = חלוקה של מזון וחפצים בכמויות קבועות.

אחרי הקמת המדינה נכנסו הרבה עולים חדשים. לא היה מספיק כסף מחו"ל (מטבע שאינו שקל) ולא היו מספיק מוצרים. לכן המדינה חילקה מזון בכמויות שוות.

כל אדם קיבל פנקס נקודות. בפנקס גזרו תלושים וקיבלת את המזון לפי נקודות. היו לחם, סוכר, אורז, גבינה ותפוחי אדמה. בשר וחלב הגיעו במידות קטנות.

גם בגדים ורהיטים יוצרו במיוחד ונקראו "לכל". הם היו פשוטים וזולים.

בהתחלה רוב האנשים החליטו שזה נחוץ. אחר כך חלק מהאנשים קנו בחשאי בשוק השחור (שוק לא חוקי). היו גם ניסיונות לעצור את זה.

לאט־לאט הקלה המדיניות. ב-1959 הצנע בוטל רשמית.

הצנע עזר להאכיל ולסדר את המדינה בתקופה קשה. זה גם היה קשה ולא נעים להרבה אנשים.