ב-28 ביוני 1969 התחילה בפונדק סטונוול אין שבגריניץ' וילג', מנהטן, התפרעות שהפכה לנקודת מפנה בתנועה לזכויות להט"ב. האירוע החל בעקבות פשיטה של המשטרה (פשיטה = פעולה שבה המשטרה נכנסת למקום ועוצרת אנשים). הפטרונים של הבר, רבים מהם הומוסקסואלים ולסביות, התמרדו כאשר הפשיטה הפכה לאלימה.
בשנות ה-50 וה-60 חיו הומוסקסואלים בארצות הברית תחת חוקים ודעות שפלשו לחייהם הפרטיים. מוסדות ממשלתיים ורשויות אכיפה עקבו אחרי אנשים הומוסקסואלים. גם עולם הרפואה ראה הומוסקסואליות כהפרעה עד לביטול ההגדרה ב-1974.
באותן שנים צצו קבוצות ארגוניות כמו אגודת מטאצ'ין (Mattachine) ובנות ביליטיס (Daughters of Bilitis). הן דרשו קבלה ושינו צורת פעולה לשכנוע וחקיקה. משמעותית הייתה גם השפעת תנועות חברתיות אחרות באותה תקופה על ההשראה לפעולה.
גריניץ' וילג' הייתה מרכז תרבותי ליברלי שבו היו מקומות מפגש להומוסקסואלים. סטונוול אין, בר קטן ברחוב כריסטופר 51, 53, היה אחד המעטים שבהם נאסר להחזקת רישיון ושהפך למקום מפגש חשוב. הבר היה בבעלות אנשי פשע מאורגנים (מאפיה), כפי שהיו כמה ברים אז.
פשיטות על ברים הומוסקסואליים היו שגרתיות. בדרך כלל השוטרים אספו זיהויים ועצרו מי שנראה "לבוש כפי שאינו מתאים" לפי החוק המקומי. בפשיטה של 28 ביוני המשטרה איבדה את השליטה והקהל הגיב בהתקוממות.
בלילה של ה-28 ביוני נכנסו שוטרים סמויים ושוטרים במדים לסטונוול. האורות נדלקו והמוזיקה כובתה. כ-200 אנשים היו במקום. במקום שכולם יעמדו בשקט לבדוק זיהוי, פטרונים רבים ואלו בחוץ החלו להתעצבן ולרדוף אחרי העגלות של המשטרה.
המהומות החלו כתגובה לאלימות ולמעצרים. המון צעק, זרק אבנים ובקבוקים, והשתמש בפחי אשפה כדי לחסום רחובות. הלחימה נמשכה מספר לילות, והתפתחה למאבק רחב יותר נגד פשיטות המשטרה על מקומות הומוסקסואלים.
הפרעות הובילו להתארגנות מהירה. בתוך חודשים קמו קבוצות חדשות כמו חזית השחרור הגאה (Gay Liberation Front) ופורסמו עיתונים גאים חדשים. ביום השנה הראשון, ב-28 ביוני 1970, התקיימו צעדות גאווה ראשונות בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.
סטונוול נחשב לרגע שסחרר והאיץ את המאבק לזכויות להט"ב בארצות הברית ובעולם. בשנים אחר כך נפתחו ארגוני זכויות רבים, והצעדות הפכו למסורת שנתית בחודש יוני. ב-2000 הוכרז בר סטונוול כציון דרך היסטורי לאומי, וב-2016 הוקמה אנדרטה לאומית על שמו.
בשנת 2019 צוין חצי המאה למהומות בעזרת אירועי WorldPride וסטונוול 50 שנערכו בניו יורק, בהשתתפות מיליוני איש. ב-6 ביוני 2019 מפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, התנצל רשמית על מעשי קציניה באירועי 1969.
סילביה ריברה ומרשה פ. ג'ונסון נזכרו כפעילות מרכזיות בשעות הראשונות של ההתקוממות. ארגונים כמו אגודת מטאצ'ין והדוטרז של ביליטיס פעלו עוד לפני סטונוול, אך רבים מהאקטיביסטים שאחריו בחרו בטקטיקות עימותיות יותר.
האירועים בסטונוול לא היו תחילת ההתנגדות להומופוביה, אך הם היו נקודת מפנה בהצגת הכוח הציבורי של הקהילה וביצירת תנועה מאורגנת יותר.
ב-28 ביוני 1969 המשטרה פרצה לבר בשם סטונוול אין בניו יורק. פריצה זו נקראת פשיטה (פשיטה = כשמשטרה נכנסת למקום ונותנת פקודות).
המבקרים בבר, רבים מהם הומואים ולסביות, כעסו. הם התכווצו מול השוטרים ויצרו הפגנה רחובית. כמה לילות זה נמשך והמון נאסף בחוץ.
לפני סטונוול אנשים הומוסקסואלים סבלו מאפליה. הם לא יכלו לעבוד או להתנהג כמו כולם בלי פחד.
לאחר סטונוול התחילו קבוצות שקראו לזכויות שוות. בשנה שלאחר מכן, ב-28 ביוני 1970, התקיימו המצעד הראשון של הגאווה בניו יורק ולערים נוספות.
אנשים כמו סילביה ריברה ומרשה ג'ונסון נחשבים לגיבורים של אותו לילה. סטונוול הפך לסמל. היום חוגגים בכל שנה בחודש יוני מצעדי גאווה לזכר האירועים.
בשנת 2019 נערך אירוע גדול ל-50 שנה למהומות. משטרת ניו יורק גם התנצלחה על האירועים של 1969.
סטונוול הזכיר שאדם צריך לקבל אהבה ושוויון. המאבק הביא אנשים להתארגן ולבקש שוויון בצורה גלויה ושקטה כאחד.
תגובות גולשים