מודל דלטון

מודל דלטון קובע שהלחץ של תערובת גזים אידיאליים שווה לסכום הלחצים החלקיים של כל רכיב.
לחץ חלקי הוא הלחץ שכל גז היה מפעיל אם היה לבדו בנפח הנתון.
ג'ון דלטון גילה את הכלל ב-1801 ופרסם אותו ב-1802.
אם מאחדים כמה גזים לאותו נפח וטמפרטורה, הלחץ הכולל P שווה ל-Σ P_i.
המודל יכול להתאים גם לתערובות של גזים לא אידיאליים, אם אין ביניהם תגובות כימיות.
המודל אינו מתאים לנוזלים, ולכן קוראים לו מודל ולא חוק אוניברסלי.
קיים גם מודל אמגט; עבור גזים אידיאליים שני המודלים זהים, אך עבור גזים לא אידיאליים אמגט נותן תיאור מדויק יותר.
כלל דלטון גיבס מרחיב את מודל דלטון לתכונות אקסטנסיביות, כלומר תכונות שמשתנות עם כמות החומר.
כל תכונה כזו של התערובת שווה לסכום התכונות של הרכיבים.
דוגמאות חשובות הן אנרגיה פנימית (U), אנתלפיה (H), אנרגיה הכוללת עם השפעת לחץ ונפח, ואנטרופיה (S), מידה של אי־סדר.
עבור כל אחת מהתכונות הללו מתקיימת סכימה של תרומות הרכיבים.

מודל דלטון אומר: לחץ של תערובת גזים הוא סכום הלחצים של כל גז.
לחץ חלקי הוא הלחץ שכל גז עושה אם הוא לבד.
ג'ון דלטון גילה את זה ב-1801 ופרסם ב-1802.
הכלל נכון לגזים אידיאליים. לפעמים הוא נכון גם לגזים אמיתיים אם הם לא מגיבים.
המודל לא מתאים לנוזלים.
יש גם מודל אחר שנקרא אמגט. הוא טוב יותר בגזים לא אידיאליים.
הכלל הזה אומר: תכונה שמשתנה עם כמות החומר שווה לסכום הערכים של כל גז.
דוגמאות קצרות: אנרגיה פנימית, אנתלפיה (אנרגיה כוללת), ואנטרופיה (מידת אי־הסדר).
לכל אחת מהן מחברים את התרומות של כל הרכיבים.