מוזיקה מינימליסטית

מוזיקה מינימליסטית היא סגנון שמבוסס על תבניות קצרות שחוזרות על עצמן עם שינויים קטנים.

הסגנון צמח בשנות השישים בניו־יורק. הוא חזר במידה מסוימת לטונאליות (שימוש בסולמות ומנגינות ברורות) שאותה רבים במוזיקה המודרנית של תחילת המאה העשרים נטשו. יש במוזיקה המינימליסטית גם השפעות מהביבופ (סוג ג'אז מהיר), מהקול ג'אז (ג'אז רגוע יותר) וממוזיקה מימי הביניים.

המגמה התפתחה כהמשך לדרכים של מלחינים אמריקאים כמו מורטון פלדמן וג'ון קייג'. לה מונט יאנג, פיליפ גלאס, טרי ריילי וסטיב רייך נחשבים לאבותיה. יצירות מרכזיות הן "רכבות אחרות" (1988) ו"מוזיקה ל‑18 נגנים" של סטיב רייך, "In C" של טרי ריילי, והאופרה "איינשטיין על החוף" (1976) של פיליפ גלאס.

המוזיקה המינימליסטית חדרה לסצנת הרוק של ניו־יורק והשאירה חותם בתרבות הפופולרית. היא השפיעה על מפיקים ואמנים כמו בריאן אינו ודייוויד בואי. ההשפעה ניכרת במיוחד בלהקת הוולווט אנדרגראונד: ג'ון קייל ניגן וויולה (כלי מיתר דמוי כינור) בכמה יצירות של פיליפ גלאס, וגם המתופף הראשון של ההרכב, לאנגוס מקליז, עבר במוזיקה מינימליסטית.

בין המלחינים המזוהים עם הזרם נמנים במיוחד לה מונט יאנג, פיליפ גלאס, טרי ריילי וסטיב רייך.

מוזיקה מינימליסטית משתמשת בדפוסים קצרים שחוזרים שוב ושוב. יש רק מעט חומר מוזיקלי.

הסגנון נולד בשנות השישים בעיר ניו־יורק. המוזיקה הזאת חזרה להשתמש במנגינות ברורות. טונאליות זה אומר: מנגינות שקל לשמוע ולהזדהות איתן.

המשוררים של הסגנון הם לה מונט יאנג, פיליפ גלאס, טרי ריילי וסטיב רייך. יצירות מוכרות הן "In C", "מוזיקה ל‑18 נגנים" ו"איינשטיין על החוף".

המוזיקה השפיעה על מוזיקת הרוק של ניו־יורק. אמנים כמו בריאן אינו ודייוויד בואי הושפעו. הוולווט אנדרגראונד הושפע גם הוא. ג'ון קייל שיחק עליו כלי שנקרא וויולה, וזה חיבר בין שני העולמות.

לה מונט יאנג, פיליפ גלאס, טרי ריילי, סטיב רייך.