מוזיקה תוכניתית היא יצירה שמתארת דבר שאינו מוזיקה, למשל סיפור, תמונה או רעיון. היא משתמשת בכלים מוזיקליים שונים כדי להראות תמונה או רוח של סצנה. דוגמה לטכניקות הן תזמור מיוחד (בחירת הכלים), מרקם וצבעוניות של הצליל, ושימוש במוטיבים, רעיונות מוזיקליים קצרים שחוזרים ומשתנים.
מוזיקה תוכניתית פחות מופשטת ממוזיקה אבסולוטית, שהיא מוזיקה שלא נועדה לתאר דבר חיצוני. עדיין, יצירות תוכניתיות יכולות להיות יצירות עצמאיות ועשירות שמעבירות רעיונות באמצעות צלילים בלבד.
במערב היו דוגמאות לתוכניתיות עוד לפני המאה ה-19. ויוואלדי כתב קונצ'רטי (יצירות לכלי סולו ותזמורת) כמו "ארבע העונות", שכל פרק בו מתאר עונה אחרת. גם סימפוניה השישית של בטהובן, "הפסטורלית", מקושרת לתיאורים כמו "הסערה" ו"שמחת האיכרים".
במאה ה-19 הרעיון התרחב והפך נפוץ. ברליוז כתב את "הסימפוניה הפנטסטית", שבה כל פרק מבטא סיפור ורגש אישי של המלחין. אז התחברה גם הסוגה שנקראת פואמה סימפונית, יצירה תזמורתית שמנסה להגיש סיפור ספרותי בלי מילים. פרנץ ליסט נחשב למפתח הז'אנר, ומלחינים נוספים כמו צ'ייקובסקי וריכרד שטראוס כתבו פואמות וסימפוניות תוכניתיות ידועות.
זוהי מוזיקה שמספרת סיפור או מציירת תמונה בעזרת צלילים. המלחין משתמש בכלים ובנושאים מוזיקליים כדי להראות מה קורה.
לדוגמא, ויוואלדי כתב את "ארבע העונות". כל פרק מנסה להראות עונה אחרת בטבע. בטהובן כתב את הסימפוניה "הפסטורלית". שם יש פרקים על שקט, על סערה ועל שמחה בכפר.
ברליוז כתב יצירה בשם "הסימפוניה הפנטסטית" שמספרת סיפור ורגשות. מאוחר יותר הופיעה פואמה סימפונית. זו יצירה תזמורתית שמספרת סיפור בלי מילים. ליסט עשה הרבה בשביל הז'אנר הזה. גם צ'ייקובסקי וריכרד שטראוס כתבו יצירות כאלה.
תגובות גולשים