מוסררה

מוסררה (בערבית: מצרארה), נקראת גם מורשה בעברית, היא שכונה בירושלים. היא גובלת במאה שערים ובתי נייטין בצפון, במגרש הרוסים ובכיכר ספרא במערב, ברובע הנוצרי והמוסלמי בדרום ובמזרח ירושלים במזרח. יש בה כ-860 בתים; כ-350 נבנו בשנות ה-50 והשאר הם בתים ערביים ישנים. שטח השכונה כ-160 דונם. בתחילת המאה ה-21 היו בה כ-4,500 תושבים, וכיום מונים התושבים כ-2,500. הצירים המרכזיים הם רחוב שבטי ישראל, חלק מרחוב הנביאים וחלק מרחוב סולטאן סולימאן.

מוסררה נוסדה סביב 1889 על ידי ערבים מבני העיר העתיקה, בין היתר משפחות מבוססות כמו חוסייני. בתקופה ההיא היא הייתה שכונת יוקרה ערבית עם וילות גדולות. גם משפחות יהודיות חיו בה אז.
ב-1948 התנהלו קרבות בשכונה. בחודש אפריל 1948 עזבו חלק מתושביה הערבים את בתיהם, וחלקם היגרו אל לבנון. אחרי המלחמה נחצתה השכונה על ידי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן. החלק המערבי נשאר בישראל והחלק המזרחי נטמע בעיר המזרחית.
לאחר קום המדינה אכלס משרד השיכון את הבתים הנטושים בעולים חדשים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. בעקבות החלוקה השכונה הפכה לשכונת ספר (שכונה על גבול המדינה) והייתה חשופה לירי מצד עמדות ירדניות. המצב הזה נמשך עד לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים. במאי 1965 הופיעו מקרים של ירי מהגבול שפגעו באזרחים.

בשכונה פעלה ב-1971 תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים". זו הייתה תנועה של צעירים בני דור שני של עולי ארצות ערב, שהתנגדה לאפליה שחשו כלפי מזרחים (יהודים יוצאי ארצות האסלאם). המחאה החלה במוסררה והתפשטה לשכונות מצוקה אחרות והפכה עם הזמן לכוח פוליטי.
מוסררה כוללת גם מוסדות נוצריים ותיקים, כמו אכסניית נוטר-דאם, בית החולים סן לואי וכנסיות אחרות. היום השכונה יושבת על התפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין החרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשנים האחרונות התיישבו בה גם חסידי ברלנד.

מוסררה משקפת שלבים היסטוריים שונים. בשלב הראשון, בסוף המאה ה-19, נבנו בתי-מידות ערבים מפוארים עם כניסות מעוצבות ומשקופי-אבן.
השלב השני התחיל אחרי 1948, כשהשכונה ננטשה ורובה הפכה לשכונת מצוקה. בשלב זה נוצרה אבטלה והזנחה, ומתוכה צמחו מאבקים חברתיים כמו הפנתרים השחורים.
השלב השלישי החל בשנות ה-80, עם פרויקט שיקום עירוני. השיקום ביקש לשמר את הסגנון הערבי הישן, ולעתים רואים קו הפרדה בין קומת הקרקע המקורית לקומות החדשות מעליה.
השלב הרביעי החל בשנות ה-2000, עם הריסת מבנים בתחילת רחוב אלישע והקמת בנייני רבי-קומות שמאוכלסים לעיתים על ידי תושבי חוץ.

כיום מוסררה היא מרכז תרבות ואמנות פעיל. פועלים בה בית הספר הרב-תחומי לאמנות וחברה (מוסררה), בית ספר לקולנוע "מעלה", מרכז האמנות העירוני, סדנת ההדפס ומוזיאון על התפר. גם מוזיאון אסירי המחתרות ומרכזי יצירה ופועלים קהילתיים נמצאים בה. האקדמיה לאמנויות בצלאל עברה לאזור המגרש הרוסים בקרבת השכונה. במינהל הקהילתי פועל בית קנדה וארגון "צעירים במרכז" שמיישם מדיניות לצעירים.
קיימות גם מכינות קדם-צבאיות למתבגרים אמנים, קבוצות מחול ותיאטרון מקומי. קבוצת "מוסללה" עובדת בחיבור בין אמנות ושטח עירוני.

בשנות המדינה הראשונות חיו בשכונה עולים רבים בצפיפות. כמה משפחות גרו באותו מבנה. נבנו שיכונים קטנים שלא הספיקו לכל התושבים. כתוצאה, ילדים עבדו בעבודות מזדמנות ולעתים גם בצעו גנבות קטנות. בשכונה פעלו שני בתי-ספר עצמאיים, וב-1952 נפתח בית ספר ממלכתי על שם דוד רמז. בתי-הספר התקשו לתת מענה בגלל צפיפות, אלימות ותחלופת מורים.
ב-1962 הגיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לביקור, הוקמה ועדת אדלר לבחינת המצוקה, והמסקנות חשפו בעיות חינוכיות וחברתיות שהובילו לחלק מהמחאה החברתית בשכונה. מאז שנות ה-90 רוב תושבי השכונה לומדים בבתי ספר מחוץ לה, כולל בית ספר יסודי פרנקל בגבעה הצרפתית.

מוסררה (גם מורשה) היא שכונה ישנה בירושלים. היא ליד מאה שערים וכיכר ספרא. יש בה כ-860 בתים.

השכונה נבנתה בערך ב-1889 על ידי משפחות עשירות מהעיר העתיקה. אז היו בה בתים גדולים ויפים.
במלחמת 1948 רבים התושבים עזבו את בתיהם. אחרי המלחמה השכונה התחלקה לשני חלקים על הגבול בין ישראל לירדן. חלקה המערבי נשאר בישראל.
אז הושבו לשכונה עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה. הם חיו בצפיפות ולפעמים התקשו לפרנס את המשפחה. בגלל הקרבה לגבול היו מצבי ירי שגרמו לחשש.

ב-1971 צעירים מהמוסררה הקימו תנועה שנקראה "הפנתרים השחורים". הם התלוננו על יחס לא הוגן כלפי עולים. התנועה עזרה להעלות את הבעיה לתשומת לב הציבור.
בשכונה יש גם בתי כנסיות ובית חולים ישן בשם סן לואי.

יש במוסררה בתי-אבן ישנים עם גגות רעפים. אחרי שנות ה-40 השכונה הייתה מוזנחת. בשנות ה-80 העיר שיפצה בתים כדי לשמור על המראה הישן. בשנות ה-2000 קמו גם בנייני רבי-קומות.

כיום יש בשכונה בתי-ספר לאמנות, סדנאות ומוזיאונים. יש גם פעילויות לצעירים.
לאחר הקמת המדינה היו בשכונה בעיות חינוך. נבנו בתי-ספר, אבל היו בהם כיתות צפופות ומורות ומורים רבים התחלפו. ב-1962 נבדקה הבעיה על ידי ועדה. מאז שנות ה-90 רוב הילדים לומדים בבתי ספר מחוץ לשכונה.