מוקצה

"מוקצה" הוא כינוי לתקנה שחכמים קבעו: חפצים שאסור לטלטלם בשבת וביום טוב. "טלטול" הוא הוצאת חפץ ממקום למקום. ככלל, כל חפץ שאין לאדם בו שימוש בשבת נחשב למוקצה.


בגמרא מסכת שבת מוזכרים שני מקורות מוקדמים לתקנה. בסיפור על פטירת דוד נאמר שהגופה הייתה אסורה בטלטול. בסיפור נוסף מתקופת נחמיה תוקנו כללים שאסרו כמעט כל טלטול, כדי לחזק שמירת השבת. בהמשך ראו שהעם שומר יותר, והחלו להקל על טלטול חפצים מסוימים.


הרמב"ם מסביר שהמטרה היא לשמור על ההבדל בין שבת לימות החול. טלטול מיותר עלול ליצור אווירת חול ולגרום להידרדרות למלאכה האסורה. עוד סיבה: למנוע מעשים שיגרמו לעבור על איסור מהתורה, כמו הוצאה מרשות לרשות (העברה בין תחומי שבת וחול). חכמים גם רצו שהימנעות מטלטול תעזור לשמור על אופייה המיוחד של השבת.


בספרות המסורתית מנויים ארבעה סוגים מרכזיים של מוקצה: "כלי שמלאכתו לאיסור" (כלי שהשימוש העיקרי שלו הוא לעיסוק האסור בשבת), "מוקצה מחמת חסרון כיס" (חפצים יקרים שהבעלים שומר משימוש), "מוקצה מחמת גופו" (דברים שאינם ראויים לשימוש כגון אבנים או חול) ו"בסיס לדבר האסור" (חפץ שמתפקד כמשטח לחפץ מוקצה).


תקנה ראשונית אסרה טלטול כל כלי פרט לכלי אכילה. עם הזמן ניתנו הקלות לפי דיונים בתלמוד. יש חילוק בין שתי דרכים בהן התפתחו ההקלות, אך ההלכה נפסקה לפי שיטתו של רבא. לפי הפסיקה, כלים שמלאכתם לאסור מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם (כלומר: כדי להשתמש בגוף הכלי או למקם אותו), וכלים שמלאכתם להיתר מותר אפילו לצרכי שמירה.

קיימת מחלוקת אם איסור זה נחשב לחלק מדיני המוקצה או לאיסור נפרד.


זהו המוקצה החמור ביותר. מדובר בדברים יקרים שהבעלים מקצה מלפני השבת ולא מתכוון שישתמשו בהם בשבת. חומרת המוקצה נובעת מכך שההקצאה נעשתה מרצון הבעלים.


חפצים שאינם כלי ולא מאכל, ואינם הוכנו לשימוש ביתי ערב שבת. דוגמאות: אבנים, עצים, חול, חתיכות זכוכית או מחט שבורה.


חפץ שמשמש כ"בסיס" לחפץ מוקצה נחשב גם הוא מוקצה. תנאים לכך: הבעלים הניח את המוקצה על הבסיס בידיעה ובכוונה שיהיה כבסיס במהלך השבת. אם ההנחה הייתה זמנית למחרת, הדבר אינו נחשב בסיס.

הבסיס נמדד לפי תפקידו המיוחד כמשטח, כמו שולחן או כיסא. אם על שולחן מונחים נרות שבת (מוקצה) וספר תורה או חלות (מותר), השולחן נחשב בסיס לשניהם וייתכן שמותר להזיזו. אבל אם הנרות עודם דולקים, קיימת בעיה מטעם טלטול הלהבה, ויש דרכים הלכתיות להזיז את השולחן בלי להפר את האיסור, למשל ההטיה מן הצד.


מעבר לארבעת הסוגים הנפוצים קיימים עוד חמשה סוגים בביאור ההלכתי. יש גם כמה מקרים מיוחדים שבהם מותר לטלטל מוקצה.


אם רוצים לייחד חפץ מוקצה לשימוש חדש, יש מחלוקות: ייחוד קבוע מתקבל על כולם. ייחוד לשבת אחת שנוי במחלוקת. יש דעה שמחייבת מעשה הכנה ערב שבת כדי שהייעוד יחול.


הלכה מקובלת: הקלות שנמסרו בתלמוד נשענות על השלבים השונים בהתפתחות התקנה. בפועל נפסקו כללים מעשיים, כמו היתר לטלטל כלים לצורך גופם או מקומם, איסור על טלטול חפצים שאין בהם שימוש בשבת, וכללי הבסיס והיוחסין של החפצים. בדיונים מופיעות דעות נוספות של פוסקים בשם הרמב"ם, הראב"ד ורבים אחרים, אך הפסיקה המקובלת אוכפת את כללי הרבנות כמפורט.

מוקצה זה שם לדברים שאסור להזיז בשבת. "טלטול" זה להעביר חפץ ממקום למקום. בדרך כלל מה שלא משתמשים בו בשבת נחשב מוקצה.


בספרי הקודש כתבו שתי סברות ישנות. אחת מהסיפורים קשורה לדוד המלך. עוד סיפור קשור לנחמיה. החכמים קבעו כללים אלה כדי לשמור על שבת.


המטרה היא לשמור שהשבת תהיה שונה מימי החול. אם מזיזים דברים מיותר, זה מרגיש כמו עבודה. חכמים גם רצו למנוע שעושים עבודות האסורות בתום דבר קטן.


1) כלי שמלאכתו לאיסור - כלי שמשתמשים בו לעבודה האסורה בשבת.
2) מוקצה כי יקר - בעלים שומר את הדבר ואינו רוצה שישתמשו בו בשבת.
3) מוקצה מחמת גופו - דברים שאינם ראויים לשימוש, כמו אבנים או חול.
4) בסיס לדבר האסור - חפץ שעליו יש חפץ מוקצה, למשל שולחן שעליו נרות.


אם יש נרות שבת על שולחן, הנרות הם מוקצה. לפעמים אסור להזיז את השולחן כי זה מזיז את הנרות. יש דרכים פשוטות להזיז את השולחן בלי להדליק את הנרות, כמו להטות את השולחן מהצד.


אם החלטת להשתמש במוקצה לפני שבת, אפשר להשתמש בו בשבת. אם הייעוד הוא קבוע, כולם מסכימים שזה מותר. אם רוצים לייחד רק לשבת אחת, יש מחלוקת.


יש כללים רבים ומקרים מיוחדים. לפעמים מותר להזיז מוקצה, לפעמים לא. לכן צריך ללמוד כל מקרה לפי הכללים.