מִחְרַ֫אבּ הוא גומחה בקיר של מסגד שמציינת את הקיבלה, כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. (קיבלה = כיוון שאליו פונים במכוון בתפילה.)
המחראב נתפס כמעין דלת או מעבר בין העולם הזה לעולם הרוחני. בדרך כלל הוא מקושט, וגודלו משתנה ממסגד למסגד.
המחראבים הראשונים הופיעו בתקופת בית אומיה (בתקופה סביב 705, 715). דוגמאות מוקדמות נמצאות במסגד הגדול של דמשק, באל-אקצא ובמסגד הנביא במדינה. הקיר שבו נמצא המחראב נקרא "קיר הקיבלה". בתחילה המילה שימשה לתיאור מוקד הקיר, ולא תמיד הייתה גומחה; רק מאוחר יותר התפתח המחראב המוג'אוואף, גומחה חלולה (מוג'אוואף = חלול).
המקור של המילה מעורפל. יש כמה הסברות:
- קשור ל־حرب (חרב/מלחמה) או ל־حربة (חנית), כש־מ׳ בתחילת המילה היא תחילית מקום. במשמעות זו מחראב יכול להתפרש כ"שדה קרב" במובן רוחני, כמו "ג'יהאד א־נפס", המאבק נגד עצמו.
- לפי מסורת אחת מוחמד הציב חנית בקיר הקיבלה כדי לרכז את התפילה. לפי סברה אחרת היו מניחים שם חרבות כדי למנוע שפיכות דמים, כי המסגד הוא מקום "חרם" (אסור בו לפגוע).
- הצעה אחרת היא קשר לצורות כמו "מקראב" או "מיקארבה".
- הסברה שנראית סבירה יותר מוצאת מקור בפרסית: mehr-ab או mitra-apa, שקשור לאלים ולמבנים קטנים ליד מים. מנהגי סימון כיווני תפילה באזורים אלה אומצו מאוחר יותר.
צורת הגומחה עשויה לנבוע מהמקום בו יושב השליט, ולכן קשורה גם לסמכות פוליטית. יש הטוענים שהצורה הושפעה גם מאפסיס בכנסיות, מנישות בארון הקודש בבתי כנסת, או מנישות במקדשים פגאניים.
מִחְרַ֫אבּ הוא גומחה בקיר של מסגד. היא מראה לאיזה כיוון להתפלל, הכעבה במכה. (קיבלה = הכיוון להתפלל.)
המחראב נראה קצת כמו דלת קטנה או מעין שער. הוא מקושט ולפעמים גדול ולפעמים קטן.
המחראבים הראשונים הופיעו בתקופת בית אומיה, במקומות כמו מסגד דמשק ואל־אקצא. בתחילה המילה תיארה את חומת הכיוון ולא תמיד הייתה גומחה חלולה.
לא בטוח מאיפה המילה באה. יש רעיונות שונים:
- אולי קשור למילים של מלחמה או חנית.
- לפי סיפור, מוחמד הציב חנית בקיר כדי לרכז את התפילה.
- רעיון אחר אומר שהמילה באה מפרסית, מילים שקשורות לאלים ומים.
הצורה של הגומחה יכלה להגיע מהמקום שבו ישב השליט. יש גם שמקשרים אותה לנישות בכנסיות ובבתי כנסת.
תגובות גולשים