מטריאליזם

מטריאליזם (חומרנות) הוא השקפה פילוסופית הרואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת.
היא שוללת קיום של ישויות רוחניות בלתי-חומריות או את הרעיון שהחומר הוא רק רעיון.
מי שמאמין בה נקרא מטריאליסט.

השורשים של המטריאליזם בפילוסופיה המערבית מתחילים אצל הפרה-סוקרטים.
הם ראו שהעולם בנוי מחומרים פשוטים כמו מים, אדמה, אש ואוויר.
דמוקריטוס טען שהכל מורכב מחלקיקים קטנים שאינם ניתנים לחלוקה, אטומים (יחידות חומר זעירות).
גם הנפש, לפי דמוקריטוס, מורכבת מאטומים ותלויה בגוף.
אפיקורוס פיתח רעיון דומה: האטומים נעים בחלל הריק ומתנגשים, ומתנגשויות אלה יוצרות את הגופים.
הוא גם טען שנפש היא תכונה חומרית שנעלמת במוות.
הרקליטוס הדגיש שכל דבר נמצא בתנועה ובשינוי מתמיד.

לוקרטיוס, פילוסוף רומי, ביסס מטריאליזם כנגד אמונות דתיות.
גם הוא ראה נפש כתוצר חומרי של אטומים בתנועה.

הנצרות דחתה מטריאליזם, אך ברנסאנס הוא חזר.
ג'ורדנו ברונו טען שהחומר יוצר צורות בטבע, והחומר הוא הבסיס לכל הקיום.

במהלך העת החדשה, במאה ה-18, צצו תוקפים מודרניים של הרעיון.
דה לה מטרי קרא לאדם "אדם-מכונה" וטען שאין נשמה בלתי-חומרית.
הברון ד'אולבאק טען שאין דבר מעבר לטבע, כולל אלוהים.
מולם עמדו פילוסופים כמו קאנט, שטען שהכרתנו לחומר עוברת דרך ההכרה.
המחלוקת התמקדה בשאלה אם החומר קיים מחוץ להכרה, או שהכרה היא שורש המציאות.

התקדמות המדע נתנה כוח לטיעוני המטריאליסטים.
חוקי הפיזיקה, הכימיה והאסטרונומיה הראו הסברים לתופעות ללא התערבות רוחנית.
הדרוויניזם של המאה ה-19 חיזק את המטריאליזם בכך שהסביר התפתחות מינים כתהליך חומרי.
גם כך נוצרה אפשרות להרחבת רעיון המטריאליזם לשדות חברתיים ופוליטיים.

בחצי השני של המאה ה-19 המטריאליזם קיבל צורות חדשות, במיוחד בחוגים סוציאליסטיים.
שני מושגים מרכזיים נולדו: מטריאליזם דיאלקטי ומטריאליזם היסטורי.

דיאלקטיקה היא דרך חשיבה המדגישה שינוי תמידי.
היא שמה לב ששינויים כמותיים יכולים להפוך לשינויים איכותיים.
החשיבה הדיאלקטית שונה מהלוגיקה האריסטוטלית שמניחה דברים סטטיים.
הגל פיתח את התיאוריה הזו, ותחתיה קרל מרקס הטביע משמעות חומרית בשינויים אלה.
מרקס טען שהתהליכים החומריםיים עצמם יוצרים את השינויים בחברה.
אנגלס הדגיש שאין דבר סופי או קדוש, הכול משתנה ומתפתח.
הדיאלקטיקה רואה בניגודים הפנימיים של מערכת את מניע השינוי.
לדוגמה: בניגוד בין מעמד מנצח למעמד מנוצל נוצר דחף לשינוי חברתי.
מרקס ראה שינויים היסטוריים כמעברים כמותיים שהופכים לאיכותיים, לעתים במהפכות.

זהו מסגרת ההסבר של מרקס ואנגלס לתולדות החברה.
היא מתחילה מהנחה שארגון העבודה וקשרי הייצור הם הבסיס לחברה.
יחסי הייצור (מערכת העבודה והבעלות) מעצבים את מוסדות החברה והאידיאולוגיה.
היסטוריה היא מאבק מעמדות על חלוקת התוצרת והעודף הכלכלי.
שינויי יסוד ביחסי הייצור מגיעים לעתים באמצעות מהפכות, ולא תמיד באופן הדרגתי.
מרקס ראה שהחלפת המעמד השליט משנה גם את האידיאולוגיה השלטת.
ברגע שיחסי הייצור ישתנו וקיום החומרי יסופק לכולם, ייעלם הצורך במדינה מעמדית.

התלונה העיקרית כנגד המטריאליזם היא חוסר בהסבר מספק לתודעה.
תומאס נייגל טען שהמטריאליזם מתקשה להסביר את הכרת העצמי, ההיגיון והערכים.
על פי הביקורת, הסבר מספק צריך להראות שאותן תופעות הן תוצאה צפויה של תהליכים חומריים.

מטריאליזם (חומרנות) אומר שהחומר הוא כל מה שקיים.
אין בעולם ישויות רוחניות בלתי-חומריות.
מי שחושב כך נקרא מטריאליסט.

הפילוסופים היוונים הראשונים חשבו שהעולם בנוי מחומרים פשוטים.
דמוקריטוס אמר שהכל מורכב מאטומים (חלקיקים זעירים שמרכיבים הכול).
אפיקורוס אמר שהאטומים נעים ומתנגשים, וכך נוצר מה שיש.

לוקרטי, פילוסוף רומי, אמר שהכל הוא חומר.
ברנסאנס הביאים רעיונות דומים, כמו של ג'ורדנו ברונו.

במאה ה-18 כמה פילוסופים ראו את האדם כיצירה חומרית בלבד.
בעקבות המדע והאבולוציה, רעיון החומר קיבל חיזוק גדול.

דיאלקטיקה היא דרך לחשוב על שינוי תמידי.
היא אומרת ששינויים קטנים יכולים להצטבר וליצור שינוי גדול.
מרקס השתמש ברעיון זה כדי להסביר תהליכים חברתיים.

רעיון זה אומר שהדרך שאנשים עובדים ומייצרים משפיעה על כל החברה.
מי ששולט בבעלות ובייצור קובע גם חוקים ורעיונות בחברה.
שינויים גדולים ביחסי הייצור יכולים לקרות באמצעות מהפכות או שינויים מהותיים.
מטריאליזם היסטורי מסביר את ההיסטוריה כמאבק על חלוקת תוצרת והזמן.

ביקורת אומרת שמטריאליזם לא מצליח להסביר טוב את התודעה.
התודעה היא איך שאנו חושבים ומרגישים, וזה קשה להסביר רק על ידי חומר.