מיגו היא עקרון משפטי בתלמוד, ופירוש המילה בארמית הוא "מתוך". העיקרון אומר: אם אדם טוען זכות שמידת האמינות שלה נמוכה, אבל הוא יכול היה במקום זאת להטאם טענה אחרת טובה ואמינה יותר, ומכוחה היה זוכה, גם הטענה הנוכחית מקבלת חיזוק. כלומר, היכולת להציע טענה עדיפה נותנת תוקף לטענה שהוא הציג.
בספרות ההלכה מגדירים את המיגו בשתי דרכים עיקריות: "מה לי לשקר" ו"כוח טענה". לפי ההסבר של "מוחזקות" (מעמד בעל־חפץ שנחשב כשלו עד שיוכח אחרת), מי שיש לו טענות נוספות שאפשרו לו לזכות נחשב מוחזק במידה, וכוח זה מחזק את טענותיו.
דוגמה חשובה היא דיון על שטר (מסמך) מזויף. רב יוסף והאחרים נחלקו האם מיגו מחייב כשכוח הטענה מסתמך על מסמך שקרי. רבה אמר שיש כאן מיגו, כי יכול היה לומר שהשטר נכון; רב יוסף השיב שלא מדובר במיגו אמיתי, כי הטענה האופיינית אינה מבוססת על כוח אמת בדין.
עוד מקרה: שאלת קיום שטר לפי תקנת חכמים. רבי מאיר סבר שאם הלווה מודה שהשטר לא מזויף, לא יועיל לו מיגו שטוען שקודם לכן היה מזויף, כי כאן הכוח הוא תקנת חכמים ולא טענה עצמאית.
בנוסף יש חיזוק אצל יורשים: כאשר תובעים כספים של יתומים, טוענים בשם היתומים שהאב יכול היה לטעון מיגו (כמו "נאנסו המעות", אבדו בכוח־חסור), וכך משתמשים בכוח הטענה שהיה לאב.
מיגו נחלש מול עדים. אם יש עדות ברורה, המיגו לא יעזור. כמו כן, אם הנאשם מודה בחלק החוב, אז בדרך כלל מטילים עליו שבועה במקום שיישרף לו מיגו מלא. ההסבר הוא שחלקי ההודאה נראים כניסיון להתחמק ולא כויתור כולל.
עוד הגבלה: מיגו נועד בעיקר לסילוק תביעה. לא בכל הדעות נהוג להשתמש בו כדי להוציא כסף מהנתבע; יש מחלוקת בין הראשונים בעניין זה.
צורה חזקה של מיגו נקראת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (מיגו דאי בעי שתיק). כאן מאמינים לטענה כי האדם יכל לשתוק במקום לומר טענה שמסרבת אותו. דוגמה: אישה אומרת "אשת איש הייתי ונתגרשתי". אם היא היתה שותקת, לא היינו יודעים שהיא נשואה. מכיוון שדיברה, נאמנוה גם כשאמרה שנתגרשה.
גם כאן יש מחלוקות: האם הפתח של ה'אסר' או ה'התיר' יוצר כוח חדש, למשל בכך שמתקיים שטר, או שהדבר רק מסביר את כוונת הדובר.
רב חסדא העריך מאוד את המיגו ואף פסק שלעיתים מיגו יכול לעמוד גם מול עדים. הוא נתן דוגמה על קרקע שבה לכל אחד טענה חזקה שירש אותה. לפי רב חסדא, המיגו יכול להכריע. לצד זאת, במסורת ההלכתית ההלכה נפסקה כרוב דעות כשיטת אביי ורבא, שאין אומרים מיגו במקום עדים.
יש שימושים נוספים במילה "מיגו" שאינם רק בדיני טענות. לדוגמה: אם מישהו יכול לקנות לעצמו, מיגו אומר שהוא יכול גם לקנות לחברו. או: אם מחיצה נחשבת דופן בסוכה, מיגו אומר שהיא דופן גם לעניין רשויות שבת. המהות היא: היכולת או הזכות לבצע דבר אחד תומכת בזכות לבצע דבר נוסף הקשור אליו.
מיגו זה כלל בתורה. המילה בארמית אומרת "מתוך". הרעיון: אם מישהו טוען משהו, אבל הוא יכל להגיד טענה אחרת שתהיה יותר משכנעת, אז הטענה שלו נחשבת אמינה גם כך.
יש שתי דרכים להסביר את זה: אחת אומרת שאדם לא ישקר כי לא נוח לו, והשנייה אומרת שיש לו "כוח טענה", אפשרות שיועילו לו טענות אחרות. דוגמה: אדם טוען ששטר (מסמך) מזויף. אם הוא יכל לומר שהשטר נכון, זה מחזק או פוגע בטענתו, תלוי בנסיבות.
מיגו לא יעזור אם יש עדים שמוכיחים אחרת. אם מישהו מודה רק בחלק מהחוב, בדרך כלל מפקידים עליו שבועה כדי לברר את האמת.
יש מיגו חזק שנקרא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". המשמעות: אם מישהו דיבר והיה יכול לשתוק, אפשר להאמין למה שאמר. דוגמה: אישה שאומרת שהיא התגרשה. אם היא היתה שותקת, לא היינו יודעים על נישואיה. לכן משפטית מאמינים לה.
יש דעות שונות אם מיגו יכול לנצח עדים. חלק מהחכמים אמרו כן, אבל ההלכה בדרך כלל אומרת שלא משתמשים במיגו במקום עדים.
מיגו משמש גם בדברים אחרים. למשל: אם מותר לאדם לקנות לעצמו, מיגו אומר שהוא גם יכול לקנות לחברו. או: מחיצה שמתאימה לסוכה, מיגו אומרת שהיא מתאימה גם לשבת.
מילים מסובכות: שטר = מסמך בכתב; מיגו = טענה שנתמכת כי יכלו לומר אחרת; עד = מי שמספר מה שראה.
תגובות גולשים