מילרד פילמור

מילרד פילמור (7.1.1800, 8.3.1874) כיהן כנשיא ה-13 של ארצות הברית (1850, 1853). הוא היה הנשיא האחרון מהמפלגה הוויגית. פילמור עלה לשלטון אחרי מות זאכרי טיילור, והוביל את אימוץ פשרת 1850, סדרת חוקים שנועדה לשכך את המתח בין הצפון לדרום סביב סוגיית העבדות. חלק שנוי במחלוקת שבפשרה היה חוק העבד הנמלט, חוק שדרש להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. פילמור אכף את החוק, וזכה לשבחים במדיניות חוץ ובביקורת קשה על אכיפת חוק העבד הנמלט.

נולד בבקתת עץ בניו יורק במשפחה ענייה. קיבל מעט השכלה פורמלית, למד בעצמו, ועבד כעורך דין בבאפלו. נשא לאישה את אביגייל והיה אב לשניים.

השתלב בפוליטיקה המקומית, נבחר לאספה הכללית של ניו יורק ולתפקידים מקומיים. בבאפלו התבלט כעורך דין מצליח ותמך בפיתוח התעלות והתשתיות של העיר.

נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1832. הצטרף לוויגים, תמך בשיפורים פנימיים (כבישים, תעלות) ובמכס של 1842. עמדתו לגבי העבדות הייתה מורכבת: הוא חשב שעבדות רעה, אבל לא ראה את הממשלה כחסרת יכולת או זכות להתערב בה.

סיוע בהקמת אוניברסיטת באפלו ופעילות ציבורית הפכו אותו לדמות מדינתית. התנגד למלחמת ארצות הברית, מקסיקו מתוך חשש שהמלחמה תקדם את התפשטות העבדות.

נבחר לסגן נשיא ב-1848 כעמיתו של זאכרי טיילור. נבחר כדי לאזן את המפלגה ולייצג את ניו יורק.

בתפקידו כסגן נשיא נאלץ להתמודד במוּכּוֹם עם הדיון על הכנסת מדינות וטריטוריות חדשות ללא עבדות. פילמור חיפש איזון בין האינטרסים של הצפון והדרום.

נשיא ב-9 ביולי 1850, אחרי מות טיילור. הוא תמך בפשרה של סטיבן דאגלס וניהל לחץ להעברת סעיפיה. בספטמבר 1850 חתם על חוקי פשרת 1850 שכללו את קליפורניה כמדינה חופשית וביטול סחר העבדים במחוז קולומביה. הוא התמהמה אך לבסוף חתם גם על חוק העבד הנמלט.

אכיפת חוק העבד הנמלט החריפה את המחלוקת הפנימית. פילמור תמך בשיפורים פנימיים כמו כבישים ותמיכתו במקלטים לחולי נפש נידונה בעקבות קשריו עם דורותיאה דיקס.

קידם ניסיונות לפתוח סחר עם יפן, התנגד להשפעה צרפתית על הוואי, וטיפל בסכסוכים דיפלומטיים עם ספרד, פורטוגל ובריטניה. ממשלו פתר מחלוקות עם מדינות זרות בדרכי שלום.

לא נבחר כמועמד הוויגי ב-1852. סיים את כהונתו ב-1853 כאשר פרנקלין פירס נכנס לתפקיד.

שב לעריכת דין בבאפלו. אשתו אביגייל מתה ב-1853 ובתו מרי ב-1854. תמך בתנועות נייטיביסטיות מסוימות ובמפלגה האמריקנית ("שאינם יודעים דבר"), והועמד כמועמד שלה ב-1856, ובתוצאה קיבל שליש מהקולות בלבד.

תמך באיחוד במלחמת האזרחים אך קידם מדיניות פייסנית כלפי הדרום לאחר המלחמה. סבל משבץ ונפטר ב-8 במרץ 1874. נקבר בבאפלו.

זכה לשבחים על דיפלומטיה ושחיתות יחסית של עימותים עם מדינות זרות. לעומת זאת, נזכר בעיקר בביקורת על אכיפת חוק העבד הנמלט ועל החלשת הוויגים. ייחוסיו כוללים הקמת הספרייה הראשונה בבית הלבן.

מילרד פילמור נולד ב-1800 בניו יורק. הוא היה נשיא ארצות הברית מ-1850 עד 1853. (נשיא = ראש המדינה.)

הוא גדל במשפחה ענייה. למד לבד והפך לעורך דין. התחתן עם אביגייל והיה אב לשניים.

עבד בבאפלו כעורך דין. נכנס לפוליטיקה המקומית ועזר לפתח תעלות וכבישים.

נבחר לייצג את ניו יורק בבית הנבחרים. הצטרף למפלגה הוויגית (וויגים = מפלגה פוליטית ישנה).

סייע להקים את אוניברסיטת באפלו. התנגד למלחמה עם מקסיקו כי חששה שתגרום לבעיות חדשות.

נבחר לסגן נשיא (סגן נשיא = העוזר של הנשיא) יחד עם זאכרי טיילור.

בעת כהונתו התגברו הוויכוחים על עבדות בשטחים החדשים בארצות הברית.

טיילור מת ב-1850, ופילמור הפך לנשיא. הוא קידם את פשרת 1850, סדרה של חוקים שנועדה למנוע מריבה בין הצפון לדרום על העבדות. אחד החוקי החשוב היה חוק העבד הנמלט. חוק זה אמר שמי שעוזר לעבדים נמלטים יכול להיות נתון לעונש. פילמור חתם על החוק וזה כעס אנשים רבים בצפון.

פילמור רצה שיפן תפתח לסחר. הוא גם הגן על הוואי מפני שליטה זרה וטיפל בבעיות עם ספרד ופורטוגל בדרכי דיפלומטיה.

אשתו ובתו מתו בשנים שלאחר כהונתו. הוא חזר לעבוד כעורך דין. ב-1856 התמודד בבחירות בשם המפלגה האמריקנית וקיבל שליש מהקולות.

תמך בשימור האיחוד במלחמת האזרחים. נפטר ב-1874 אחרי שבץ מוחי.

חלק זוכרים אותו בגלל מדיניות החוץ שלו. אחרים זוכרים אותו בגלל אכיפת חוק העבד הנמלט. הוא הקים את הספרייה הראשונה בבית הלבן.