מכירת יוסף היא נקודה מרכזית בפרשת וישב. יוסף, בן זקונים של יעקב מרחל, הוא הבן האהוב. יעקב מעניק לו כתונת פסים, בגד מיוחד שמסמל את אהבת האב. יוסף מספר לאחיו על שני חלומותיו; חלומות אלה משמעם שהוא יעמוד מעליהם והם ישתחוו לו. האחים מקנאים בו ומטילים עליו מיאוס.
יוסף נשלח לחפש את אחיו בשכם. איש בשדה מפנה אותו לדותן. כשהאחים רואים אותו מרחוק הם מתכוננים לרצוח אותו כדי לבטל את חלומותיו. ראובן, הבכור, מתנגד או לפחות מבקש שלא להרוג אותו ומציע להשליכו לבור כדי להציל אותו מאוחר יותר. האחים פושטים את הכותונת ומשליכים את יוסף לבור שנראה ריק ממים.
שיירת סוחרים עוברת במקום. יהודה מציע למכור את יוסף לשיירה במקום להרוג אותו. יוסף נמשך מן הבור ונמכר בעשרים כסף, סכום שמוזכר שוב בהקשר של פדיון בכורות. יוסף מובא למצרים ונמכר לפוטיפר, שר הטבחים של פרעה. ראובן שב לבור ומגלה שיוסף נעדר. האחים טובלים את הכתונת בדם עז ושולחים אותה ליעקב כדי להראות שהוא נטרף. יעקב קורע את בגדיו, לובש שק ומתאבל זמן רב.
הפסוקים אינם חד־משמעיים לגבי זהות הקונים והסוחרים. יש פסוק שאומר שאנשים מדיניים משכו את יוסף מן הבור, ויש פסוקים שמדברים על ישמעאלים. פרשנים שונים הציעו פתרונות שונים: רש"י דן ברב־מכירות (בני יעקב → ישמעאלים → מדינים → מצרים); אבן עזרא סבור שמדין וישמעאל הם אותה קבוצה בשם אחר; הרמב"ן מפרש שהמדינים רכשו והוא נמכר במצרים, ואור החיים מדגיש ששיירה משולבת של מדינים וישמעאלים עמדה מול העיניים. רשב"ם מציע שהאחים לא מכרו כלל, אלא המדינים חטפו ומכרו.
המכירה מובילה את יוסף למצרים, שם הוא עולה לדרגה גבוהה ויכול לפרנס את משפחתו בשנות רעב. כתוצאה המשפחה מתיישבת במצרים, מה שמוביל לשעבוד מאוחר יותר ולבסוף ליציאת מצרים. הסכום שבו נמכר, עשרים כסף, מקושר במסורת גם לפדיון הבכורות. חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ' רואה בסיפור פעולה כפולה: מעשים אנושיים (קנאה ונקמה) לצד כוונה אלוהית שמכוונת את האירועים להשגת תוכנית גדולה.
חז"ל מלינים על מעשי האחים. מדרשים מתארים את הבור כלא פשוט; יש אזכורים שאומרים שהיו בו נחשים ועקרבים. ספר היובלות תולש תאריך למסורת, יום הכיפורים, ומקשר זאת למסורת השתלשלות הכפרה.
חוקרי המקרא מבחינים בכפילויות ובשינויים בטקסט, ומרימים השערה של תעודות שונות. לפי ההשערה יש שני מקורות עיקריים: מקור J (הנוטה לקרב את יהודה כדמות המרכזית) ומקור E (המבליט את ראובן). השילוב של שני המקורות מייצר חזרות וסתירות חלקיות, ומסביר מדוע יש גרסאות שונות לאותו אירוע.
יוסף היה הבן האהוב של יעקב. אביו נתן לו כתונת פסים, בגד מיוחד. יוסף סיפר לאחיו על חלומותיו. החלומות הראו שהוא יהיה חשוב על המשפחה. האחים קנו בו קנאה.
יום אחד יוסף יצא לחפש את אחיו. הם ראו אותו מרחוק. הם פשטו את בגדו והשליכו אותו לבור. בור, חור גדול בארץ. ראובן אמר לא להרוג אותו אלא להשליך אותו לבור כדי להצילו מאוחר יותר.
שיירת סוחרים עברה שם. יהודה הציע למכור את יוסף לשיירה במקום להרוג אותו. ישמעאלים, שיירת סוחרים בשם זה, לקחה אותו. מכרו אותו בעשרים כסף. יוסף הובל למצרים ונמכר לפוטיפר, שר הטבחים של פרעה.
האחים לקחו את הכתונת וטבלו אותה בדם עז, דם של עז. הם העבירו את הבגד ליעקב. יעקב ראה את הכתונת והאמין שיוסף נטרף. הוא התאבל מאוד ימים רבים.
בפסוקים יש בלבול מי בדיוק קנה את יוסף. חכמים ומפרשים דנו אם היו מכירות רבות, או שמדיון וישמעאל הם שמות לאותה קבוצה, או שהאחים הם אלה שמכרו.
המכירה הביאה את יוסף למצרים. הוא עלה למעמד גבוה ועזר לפרנס את משפחתו בשנות הרעב. זה גם גרם למשפחת יעקב להתיישב במצרים, וההתרחשות הזאת קשורה בהיסטוריה של עם ישראל.
חז"ל גינו את מעשה האחים. יש מדרשים שמתארים את הבור כלא נעים. ספרים עתיקים קושרים את האירוע ליום מיוחד בלוח השנה.
תגובות גולשים